כתבתי שמזג האוויר בניו זילנד בקיץ נוח, אבל זה היה לפני שירדנו למטה. כיאה לדרום כדור הארץ, אנחנו קרובים לקוטב וקר איימים. נקלענו לכמה ימים כאלה בדרכנו למילפורד, מיצר שהוא פלא עולם, סיבה לנסיעה לניו זילנד עבור המון מטיילים.

בערים יש מה לעשות במזג אוויר סוער – מוזאונים מעניינים וגלריות בנושאים שונים הם פתרונות טובים. אבל אנחנו נמצאים באזור נידח על הדרך. אז שרפנו כמה שעות בבית קפה, וכשהיה רגע שמש ירדנו לאגם וראינו קשת, והלכנו לאתר מסודר עם מטבח מפנק. עד מהרה למדנו שהבישולים באתרים שעל הדרך הם לא פסטה ברוטב קופסת שימורים. כל קבוצת חברים מאזור אחר בעולם, עומלים על בישולי גורמה, אולי כפיצוי על הקושי של היום במסלול. ערבול הריחות במטבחים המשותפים מהול בחום ובהכרויות מסוג אחר. כך באותו ערב ראיתי איך מכינים ברווז, ונתתי למטיילות שוודיות לטעום קפה ערבי עשוי ברצינות תהומית.
בכלל המפגש עם מטיילים שהולכים ברגל, הם קריאה מן העבר. אני רואה אותם מחלון המוטורהום, יושבים ליד מדורה, מבשלים על גזייה, מרכיבים את האוהל וחושבת לעצמי (איך התברגנתי…), שהקרבה הזו לטבע, דרך הרגליים ומזג האוויר, אין לה תחליף.

אבל למחרת מזג האוויר פגש אותנו טוב טוב. השמים התקדרו ומהצהריים ירד גשם שוטף ללא הפסקה. עצרנו באיזו נקודה בדרך והבנו שכנראה שנשאר בה ללילה. לבד באתר, ברד ושלג נערמים סביב, ואנחנו ספונים כמעט יום שלם בתוך הקרוואן, קופסת גפרורים בטמפרטורה של סרדינים קפואים. מרק תירס, סרט שראינו יחד והתכרבלות רבתי של כולנו במיטה אחת, עשו את העבודה. שרדנו את הלילה.

והיה עוד רגע איכות שאספתי:

כבר חשבנו לוותר. סוף של יום גדוש, בחוץ ירד גשם, והיינו אחרי ארוחת ערב ומקלחות. מסטיק היתה בחלום השביעי ואנחנו שרועים במיטות, קוראים ומשחקים. כשבאיש פתאום נכנסה רוח בלתי נתנת לערעור – “יללה, יוצאים, הגענו עד לפה, אז מזג האוויר לא צריך לשבור אותנו”. ובאמת הגענו עד לכאן, לחצי האי אוטגו, כדי לראות פינגווינים. אבל מה לעשות שאלה חוזרים לחוף רק בשקיעה, וזו בניו זילנד מועילה בטובה להגיע אחרי תשע וחצי בערב?

שאלנו אם הסיור מתקיים, ובמרכז חיות הבר אמרו לנו שלפינגווינים לא משנה מזג האוויר, וחוץ מזה – בסך הכל מדובר בגשם. אבל זה לא היה רק מזג האוויר, אלא הנסיעה בלילה לאיזה חור בקצה חצי האי, והמצב של כולנו שהיה די ממוטט. מה גם שראינו בימים האחרונים כלבי ים, אריות ים, דולפינים וציפורי ענק, כך שהיתה תחושה של מלאות ממראות יפים.

הנחישות של האיש הובילה את כולנו לארוז את הקרוואן, להוציא את מסטיק מהמיטה ולנסוע. תוך חצי שעה היינו שם. האיש אמר שישאר עם מסטיק ואנחנו התעטפנו במעילים מטריה ומעילי גשם ויצאנו. איחרנו מעט אבל הסיור עוד לא יצא. מסטיק שהתעוררה מהמעבר לכיסא, היתה חצי אפוצה, אבל לא פספסה את הרגע שהאחים שלה יצאו ולא ויתרה. אחת המילים הראשונות שלומד אח לשניים, היא “גם”. אז היא צעקה “גם” מספיק פעמים ומספיק חזק, עד שהאיש עטף אותה ושניהם הצטרפו.

יצאנו להליכה במצוק שירד אל החוף, לפלטפורמת עץ מוקפת מעקה, וחיכינו לפינגווינים שיחזרו ממסע הציד היומי שלהם, 25 קילמוטרים לעומק הים, חוזרים עם אוכל בקיבה שיקיאו אותו כדי להאכיל את צאצאיהם. ההוראות ברורות – יש לחכות בשקט, אסור לצלם בפלאש או להפריע להם בכל צורה שהיא. אם הם מתעכבים האוכל מתעכל והילדים נשארים רעבים.

והנה אנחנו רואים כתם שחור בתוך הים מתקרב במהירות לעברינו, ולהקת פינגווינים בוגרים יוצאים החוצה, מתנערים ממי הים ומתחילים לטפס במעלה נחילים קטנים לקינים שלהם. ראינו גם הילדים שמצפים שיחזרו. מרחוק יללו כלבי ים, שחפים פזזו על הארץ ומעלינו, ומסביב החל לרדת הלילה. לא הבאתי מצלמה בגלל הגשם, שדווקא נתן לנו הפוגה בחסדו מרגע שירדנו לחוף. לכן היינו עסוקים בחוויה נטו.

לא יודעת איך נאספים להם רגעי זכרון מטיול, מה בדיוק נצרב שם ואיך נבחרת הרשימה הפותחת. אבל זה היה עוד אחד כזה. חמישתנו עומדים במעילים ומטריות, הלחיים אדומות והשפתיים רועדות מקור. שוקולד ומנטה דבוקים אחד לשני, מסטיק על גב האיש בעיניים פקוחות לרווחה, כולנו מסתכלים בהשתאות אחר פלאי הטבע, מחובקים, בשקט. הסתכלתי עלינו רגע מבחוץ וצילמתי בלב רגע של חסד.