"אחת לשבוע באופן קבוע, נשים בסלון כלבה וחלון. כותבות את עצמן, את ליבן, כי לכתוב... כל כך טוב. מעלות על הכתב זיכרונות, מעשי גבורה, גאות ושפל, ייאוש ותקווה. משתתפות ומשתפות, תומכות ונתמכות. ואת - מיה, מכוונת קשובה ורגישה. ביד אומן, של כותבת, ואז הפסקה, וארוחה משובחה, ושיחה, וקשר חם נבנה, בזה המסע, לאורך השנה. וכעת ניצבות לפתחה של פרידה, וכל אחת לדרכה, ובפי מילה בודדה לכל הכבודה - תודה".