Shahd Knani
Shahd Knani
2023-06-28
מיה, אישה מהממת מקצוענית ואמפטית :) זכות להכיר אותה וללמוד אצלה
Adva anavim
Adva anavim
2023-06-22
למדתי שנת בבליותרפיה אצל מיה והיה מחזק, מרגש, מעמיק. תכנים אמיצים מחד ומחוברים למחזוריות ולמסורת, מאידך. אני מאד מאד ממליצה, עבור מטפלות.ים וגם עבור כל מי שרוצה לעבור תהליך התקרבות אל עצמה.ו ולמעיין כתיבה שבפנים
יובל ויזל
יובל ויזל
2023-06-16
הקורס היה נהדר. נהניתי מאוד מחוויית הלימוד ומהתכנים המגוונים. עברתי מסע אישי וקבוצתי משמעותי בהובלתה המקצועית של מיה. זו הייתה שנה מלאה בתכנים וממלאת את הנפש. על פניו, השבוע סיימנו ונפרדנו אך נראה לי שהתהליך הסדנאי המיוחד שעברתי ימשיך וילווה אותי עוד זמן רב.
Nemat Abufares -Halaby
Nemat Abufares -Halaby
2023-06-15
"מסע הגיבור" כך אפשר לקרוא לתהליך שעברתי עם מיה בסדנאות הכתיבה ולימודי הביבליותרפיה באורנים.. היה תהליך של עבודה עצמית וסדנאית, חלק תיאורטי והרבה ליווי ותמיכה מצד מיה המנחה והקבוצה.. רגעים של התבוננות והקשבה, בכי וצחוק, הבנה ועומק.. אני ממליצה לכולם להשתלב בסדנאות מסוג זה, חוויה של הבנת ה "אני".. נעמת
יעל סער
יעל סער
2023-06-15
לכל מי שמוצא.ת בית ללבו.ה בסביבה של טקסטים וכתיבה, אני ממליצה להשתתף בקורס ביבליותרפיה בהנחיית מיה הוד רן, קורס שהוא מסע התפתחותי רגיש ומרתק בין סיפורי חיינו הכמוסים והכמוסים פחות. הקריאה בטקסטים ותרגילי הכתיבה מביאים להתגלות הנפש בשלל צבעיה, ולהבנה עמוקה וחומלת יותר שלנו את עצמנו ואת מי ומה שסביבנו. חווייה אישית ומקצועית מופלאה. תודה לך מיה.
Michal Lehrer
Michal Lehrer
2023-06-13
סיימתי השנה קורס בבליותרפיה עם מיה הוד רן במכללת אורנים. מיה מעבר להיותה אשה רגישה מרתקת, עם ידע נרחב הובילה אותנו כקבוצה וגם כפרטים לתהליך מלמד ומעצים . האופן בו הפגישה אותנו עם עולם הכתיבה והביבליותרפיה היה סוחף מעניין ומרגש. סיום כל שיעור לווה אצלי בציפיה למפגש הבא. הקורס הזה הוא אחת המתנות הגדולות שנתתי לעצמי.
מיה שרה
מיה שרה
2023-06-13
מיה מנווטת את הקבוצה ביד אמינה ומקצועית. חיכיתי למפגשי הקבוצה המקסימה בהנחיתה המעשירה והקשובה של מיה. בזכותך נחשפתי לתכנים רבים ומעשירים, למדתי לאט להשיל גם קליפות אצלי. תודה על מסע של שנה נהדרת!
yael vierny
yael vierny
2023-04-23
סגרתי כעת את הספר. קראתי גם את התודות, עד המילה האחרונה. היה לי קשה להיפרד ממנו... הרגשתי שאני בתוך מסע: במציאות אני קוראת אותו אך בהרגשה נמצאת בתוכו. לפעמים דמעות זלגו להן כך במהלך הקריאה מהתרגשות , עצב, הזדהות.... הספר נקרא בשקיקה לאורך ימים בודדים. הוא ליווה אותי לכל מקום- בפינה בטבע, במיטה- לפני השינה, בצהריים, בסלון... נקשרתי אל הדמויות-חלקן אהבתי מההתחלה, חלקן עיצבנו אותי, בהמשך הן התפתחו וגם אני פיתחתי רגשות שונים כלפייהן... אוכל עוד להרחיב אך האמת שאין צורך, פשוט מומלץ לקחת את הספר ולצלול לתוכו!
Einat Eden
Einat Eden
2023-04-04
ספר מרתק. מתחיל בסצינה עוצרת נשימה וממשיך להתפתח, לעניין ולסחוף דרך כתיבה מעולה ותוכן מרגש. מצאתי את עצמי מתרגשת ומזדהה (לעיתים עד דמעות). מחכה לספר הבא
אז זהו. שאין לנו.

כלומר פה בקרוואן זה באמת אתגר, מקום משלך. כי זו דירת חדר בגודל של ימי הצנע של שנות העשרים בפלשתינה. אבל לא מדובר על מקום פיסי, אלא על רעיון.

גם וירג'ינייה וולף לא כתבה את המושג "חדר משלך" ב 1929, על חדר בבית. היא בעצם התריסה אז על כך שרוב הסופרים הנחשבים הם גברים, ולא בגלל שהם יותר מוכשרים, אלא כי יש להם את התנאים לכתוב. הם פנויים לכך הרבה יותר מנשים. על מנת לכתוב, היא גורסת, אישה זקוקה לחדר משלה, להקצאה של מקום, שהוא בעצם כסף וזמן, ויותר מכך – רעיון של אפשרות לפנות לעצמך חלל בו אפשר יהיה ליצור. ובמקרה של נשים, מדובר בחלל שהן צריכות לקחת, לעתים בכוח, כי אף אחד לא יגיש להן אותו מרצונו הטוב.

אף אחד לא ישים לב אם לא אכתוב. להפך, זה יפנה אותי ליותר זמן משחק עם הילדים או לניסויים יותר מגוונים במטבח. אבל משהו בי ידעך. מי שאני, בלי קשר לילדים, תעלם.
אני חושבת שכל הורה, אולי בעצם כל אדם מבוגר, אלא אם הוא בפנסיה, מחכה לזמן שלו עם עצמו ביום. יש כאלה שעבורם זו סיגריה, או סדרה שדאגו להתמכר אליה מבעוד מועד, או כוס קפה בשקט המפתיע במטבח, או שיחה טובה.

יש אנשים שמכורים לזמן הזה. גם לי זה קורה. למשל, אם קניתי אבטיח קר לערב קייצי במיוחד, זה ברור שהמחשבה על הרגע שאגיע אליו תחלחל בי לעתים. אבל אם האבטיח הזה מככב בפנטזיות שלי כל היום, אני מבינה שכנראה משהו לא נכון בסידור הנוכחי ושצריך לשנות משהו.

כאן, בגלל שהכל מאוד ביחד, הצורך בזמן משל עצמנו הוא חשוב עד דחוף. וכמובן שבהרבה מקרים הוא לא מתקיים. בצווארי הבקבוק, למשל טיסות או התארגנויות (או בעבר, בבית – לידות או מעברים), כמובן שאפשר לשכוח ממנו. אבל בשגרה היחסית שיש לנו כאן, אנחנו חייבים לקחת את הזמן הזה כדי לא להגיע לערב על הגחון ולהרגיש שלא נשמנו נשימה אחת פרטית.

הזמן לעצמנו לא מובנה כחלק מהלו"ז היומי, אין גנים או סבתות, אין בהייה מול מחשב או חוגים בזמנים קבועים בשבוע. יש הרבה יחד ובהתחלה הדרישות של הילדים היו בלתי אפשריות. הם רצו שכל הזמן נעשה איתם משהו. עם ההסתגלות הם התחילו להפעיל את עצמם. זה לא אומר שהם לא מתלוננים כשצריך לעשות כל מיני דברים ( פעם כשהם התלוננו "עוד פעם הסידורים שלכם?" אמרנו להם "אולי תפסיקו לאכול אז לא נצרך לעשות קניות!"), אבל הם הבינו שאנחנו ישויות בעלי צרכים גם. לא מעט עבור ילדים.בהתחלה היינו עושים את הדברים שלנו אחרי שהם נרדמים, אבל היום פה ארוך ומצאנו את עצמנו נרדמים שתי דקות וחצי אחריהם. עכשיו אנחנו משתדלים לשלב את אלה ביומיום. אז אנחנו קוראים לידם, מדברים בנינו. האיש יוצא להליכות או עושה מדיטציה, אני מתרגלת פילאטיס וכותבת. אנחנו שומעים מוסיקה שלהם ושלנו (כתבתי על כך גם בפוסט אמא טובה היא אמא שטוב לה), הולכים למקומות מעניינים לנו ולהם, מתחלקים. לא מעט פעמים הם מנסים להפר את הדממה, לשאול, לבקש או לריב, דווקא כשאנחנו בענייננו, אבל הם לומדים לראות אותנו עסוקים גם לידם, והם מפנים לכך מקום ולעתים אף מצליחים לדחות סיפוק או שניים (לדקה ורבע).

גם אנחנו מפנים מקום אחד בשביל השני כדי ליצור את החלון היקר הזה. שמים לב אם אנחנו חסרי סבלנות, אם מישהו מאתנו צריך הפוגה, אחד לוקח את המושכות והשני יוצא להתאוורר.

שלא כמו הפנסיונרים האוסטרליים שכתבתי עליהם, אנחנו אמורים להיות עכשיו בתקופת "חדר הילדים". להקריב את החדר משלנו לטובת הדור הבא. אבל אין חדר טוב, בריא, לילדים, אם לנו אין חדר משלנו. וכאן זה מאוד ברור ומשתקף באופן מיידי.

כי כשאנחנו לא עם יד על הדופק, זה חוזר אלינו כמו בומרנג. אנחנו סחוטים , פחות יעילים ופחות שמחים. גם לילדים זה לא כייף. אנחנו יכולים להגיע להכרזות בסגנון "עכשיו לא פונים לאבא ואמא חמש דקות שלמות". ואז כמובן מישהו מתהפך על הפנים עם טפטוף של דם מהאף והמגדל קורס (האמת היא שהוא קורס בכל פעם בגלל משהו אחר, אבל באופן שיטתי).

בעצם כל הטיול הזה הוא חדר משלנו, בגדול מאוד, אבל בתוכו לא מוקצה לנו מקום פרטי. אנחנו עדין עושים את רוב הדברים שלנו בערב, ומקדישים לעצמנו פחות משהיינו רוצים, אבל אנחנו בונים את החדר, לאט. מעזים לקחת מידות, מפנים את רגשות האשם, בוחרים רהיטים, מסדרים בצורה חמימה, ומנסים לשבת שם מפעם לפעם, לרגעים של מנוחה והתמלאות פנימית.

אהבתם? שתפו!
דילוג לתוכן