| ||
| ||
| ||
|
האהימסה (-אי אלימות )
גנדי מספר שכחלק ממרד הנעורים, בגיל 12 הוא גנב כסף כדי לעשן והתחרט עמוקות. הוא החזיר את החוב והתוודה בפני אביו החולה על המעשה. מרוב בושה הוא כתב את הווידוי על פתק ומסר לו אותו.
"רעדתי כשהגשתי את הווידוי לאבי…הוא קרא אתו עד הסוף ודמעות פנינה זלגו במורד לחיו והרטיבו את הנייר. לרגע עצם את עיניו כשוקע במחשבה ואז קרע את הפתק…גם אני בכיתי. יכולתי להבחין בייסוריו של אבי…דמעות הפנינה האוהבות האלה ניקו את לבי ושטפו את חטאי הלאה ממני. רק מי שחווה אהבה שכזאת יודע מהי… היתה זו לי דוגמא מאלפת באהימסה. כשאהימסה כזאת חובקת כל, היא משנה כל דבר שבא במגע איתה. אין גבול לעוצמתה". עמ' 49-50
מסתבר שגם אדם מופלא זה, שהיה מנהיג ערכי אמת, התחיל כאדם. גנדי מגולל סיפורים שונים בהם נכרות חולשותיו בתעלולים עם חברים בילדות ומאוחר יותר ביחסו לאשתו. החוויות הללו מנחמות את כל מי שהולך בדרך וחוטא מידי פעם בשגיאות. עובדה שגם מי שהגיע רחוק טעה, נסדק, הצטער. יש בזה משהו מרגיע. אולי היכולת להכיר בטעות ואז לסלוח לעצמנו היא מה שמצעידה אותנו קדימה.
גנדי מציין את האירוע הנ"ל כדלת שפתחה לו את הדרך הרגשית להבנת אי האלימות, ונראה שהותירה בו חותם כה עמוק, עד כי בחר בדרך זו אחר כך לא רק באהבה שבין בני משפחה, אלא עם חברים ואף זרים מהעולם כולו.
"סוג כזה של מחילה עילאית לא היה מטבעו של אבי. חשבתי שהוא יכעס. יאמר דברים חדים כדרבנות ויחבוט במצחו. אך הוא היה שליו להפליא, ואני מאמין שזה נבע מהוידוי הנקי שלי. וידוי נקי שמתלווה אליו הבטחה שלא לבצע את החטא שוב, כאשר מגישים אותו לאדם שזכותו לקבלו, הוא סוג החרטה הטהור ביותר". עמ' 50
לבד
עיקרון נוסף שהתחיל לחלחל בו עוד כשהיה צעיר הוא המשק האוטרקי, זה שמיצר את צרכיו. הוא שאף להימנע מלהשתמש בבעלי מקצוע אלא ללמוד לעשות לבד. הוא התחיל מלבשל ולכבס לעצמו.
"עם חלוף הזמן נעשיתי כובס מומחה …ואיכות הכביסה שלי לא היתה בשום אופן נחותה מזו של כובס…כפי ששחררתי את עצמי מהשעבוד לכובס נפטרתי מהתלות בספר…הלכתי פעם אל ספר אנגלי בפרטוריה. הוא סירב בתיעוב לגזוז את שיערי ( בשל היותו שחור ). בוודאי שנפגעתי, אך מיד רכשתי ציוד גזיזה וסיפרתי את שיערי מול הראי. הצלחתי פחות או יותר בגזיזת השיער מלפנים, אך קלקלתי את השיער מאחור. החברים בבית המשפט התפוצצו מצחוק". עמ' 220
הצחוק שלהם לא הפריע לגנדי להמשיך ולדבוק באוטודידקטיות. גם כאשר הקים אשרמים וחינך ילדים ( בניהם את ילדיו ) הם עבדו יחד בגינה כדי לאכול מפירותיהם, בנו יחד את הבתים ויצרו את מלבושם.
הסוגיה הזו גרמה לי לחשוב עד כמה אני לומדת היום בעצמי או מסתמכת על הידע של אחרים. חשבתי בימים אלה להרחיב את תחום הלימודים שלי ומצאתי שבכל תחום מדובר בלימודים של 4 שנים והמון כסף. חשבתי לעצמי – למה לא ללמוד לבד? לפנות יום בשבוע, לקנות ספרים ולהושיב את עצמי ללמוד. הרי אני לא לומדת לעשות ניתוח לב פתוח, אז למה לחפש בחוץ? גנדי לא היה צריך שמישהו ישב לו על הראש כדי ללמוד בעצמו.
תרגולי גוף
עוד דבר שלמד בעצמו היה התזונה. הוא ממליץ בספרו על דיאטה שהתאימה לו, אך מבקש מהקוראים לנסות בעצמם, כפי שהוא בדק מה נכון לו. הוא סירב לאכול מן החי כדי לא לפגוע בו, ותקופה מכובדת בחייו אכל פירות ואגוזים בלבד. הוא לא הכניס מזון לפיו אחרי שקיעת החמה, לא צרך חלב וערך ניסיונות עם צום. לא לטעות, לגנדי אין הפרעת אכילה. ענין השליטה במזון הוא עבורו חלק מהתרגול הרוחני. הוא מבין שאם התודעה תסגל איפוק באכילה, היא תלמד להתאפק גם בתשוקה ובמחשבה. יחסו לדבר היה מחמיר והוא הלך איתו, כמו דברים רבים בחייו – עד הסוף.
ענווה
עוד עקרון שהלך איתו עד הסוף היה הדבקות שלו בשירות. השירות היה ערך מרכזי בפעולתו הציבורית. הוא מעולם לא ביקש כסף על עבודתו הציבורית כעורך דין, כמנהיג וכמורה. אחרי שלמד באנגליה עריכת דין, הוא הגיע לדרום אפריקה והבין שהמצב של ההודים שם נחות. הוא שירת את הקהילה ההודית בדרום אפריקה כדי להנהיג שינוי ביחס אליה, אך אף פעם לא התפרנס משירותיו את הציבור. גם כשחזר להודו, כעורך דין וכמנהיג ששמו הלך לפניו, נהג להישאר צנוע תמיד ונסע במחלקה השלישית ברכבת ההודית. לא מדובר ביציאה לשוק מחנה יהודה לצורך מסעות בחירות. צניעותו של גנדי נבעה מכך שתמיד היה נתון תחת חסד האל. במקרים רבים הוא כותב בסיפורו שתכנן משהו ואז "האל רצה אחרת". הוא הלך עם מה שהוכתב לו כצו הלב מאירוע לאירוע בלי לדעת לאן תוביל אותו הדרך, ומתוך פתיחות וצניעות אלו הגיע את המקומות הגבוהים בהם נגע.
החטא ולא החוטא
משנתו של גנדי עסקה בעיקר באי האלימות. הוא המריד איכרים על מנת שיקבלו את המגיע אליהם, ביקש לאחד את הודו על המוסלמים וההינדים שבה, ופעל נגד אפליות על בסיס קסטות, טומאה ועוד. על כל אלה לחם ללא שימוש באלימות, אלא בצום, מחילה, ודבקות. במזרח התיכון המזג חם ואנחנו רוצים לפגוע באויבנו שרוצים להרוג אותנו וחוזר חלילה. לא רואים אחת את השני ולכן פוגעים זה בזה, ובעצם בעצמנו. אפשר ללמוד על סובלנות מחשבתית מהאיש שגם כאשר פגעו בו, לא לקח זאת אישית, לחסידיו אמר :"האדם ומעשיו הם שני דברים נבדלים. בעוד מעשה טוב צריך לזכות לאישור מעשה רע לדחייה, מבצע המעשה, בין טוב ובין רע, תמיד ראוי לכבוד או לחמלה, בהתאם למקרה. 'שנא את החטא ולא את החוטא' היא מצווה שאף כי קל להבינה רק לעתים רחוקות מוציאים אותה אל הפועל, וזו הסיבה שארס השנאה נפוץ בעולם. אהימסה זו היא יסוד החיפוש אחר האמת. בכל יום מתחוור לי הלכה למעשה שהחיפוש הוא עקר, אלא אם הוא מיוסד על אהימסה. ראוי להתנגד ולתקוף מערכת, אך התנגדות ליוצרה ותקיפתו כמוהן כהתנגדות ותקיפת עצמנו. כי כולנו קורצנו מאותו חומר, וכולנו צאצאיו של בורא אחד, וככאלה הכוחות האלוהיים שבתוכנו הם אינסופיים. פגעה בבן אנוש יחיד היא פגיעה בכוחות האלוהיים הללו, ובכך איננו פוגעים רק בבן האנוש המסוים, אלא ביחד איתו בכל העולם". עמ' 272-273
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
