Shahd Knani
Shahd Knani
2023-06-28
מיה, אישה מהממת מקצוענית ואמפטית :) זכות להכיר אותה וללמוד אצלה
Adva anavim
Adva anavim
2023-06-22
למדתי שנת בבליותרפיה אצל מיה והיה מחזק, מרגש, מעמיק. תכנים אמיצים מחד ומחוברים למחזוריות ולמסורת, מאידך. אני מאד מאד ממליצה, עבור מטפלות.ים וגם עבור כל מי שרוצה לעבור תהליך התקרבות אל עצמה.ו ולמעיין כתיבה שבפנים
יובל ויזל
יובל ויזל
2023-06-16
הקורס היה נהדר. נהניתי מאוד מחוויית הלימוד ומהתכנים המגוונים. עברתי מסע אישי וקבוצתי משמעותי בהובלתה המקצועית של מיה. זו הייתה שנה מלאה בתכנים וממלאת את הנפש. על פניו, השבוע סיימנו ונפרדנו אך נראה לי שהתהליך הסדנאי המיוחד שעברתי ימשיך וילווה אותי עוד זמן רב.
Nemat Abufares -Halaby
Nemat Abufares -Halaby
2023-06-15
"מסע הגיבור" כך אפשר לקרוא לתהליך שעברתי עם מיה בסדנאות הכתיבה ולימודי הביבליותרפיה באורנים.. היה תהליך של עבודה עצמית וסדנאית, חלק תיאורטי והרבה ליווי ותמיכה מצד מיה המנחה והקבוצה.. רגעים של התבוננות והקשבה, בכי וצחוק, הבנה ועומק.. אני ממליצה לכולם להשתלב בסדנאות מסוג זה, חוויה של הבנת ה "אני".. נעמת
יעל סער
יעל סער
2023-06-15
לכל מי שמוצא.ת בית ללבו.ה בסביבה של טקסטים וכתיבה, אני ממליצה להשתתף בקורס ביבליותרפיה בהנחיית מיה הוד רן, קורס שהוא מסע התפתחותי רגיש ומרתק בין סיפורי חיינו הכמוסים והכמוסים פחות. הקריאה בטקסטים ותרגילי הכתיבה מביאים להתגלות הנפש בשלל צבעיה, ולהבנה עמוקה וחומלת יותר שלנו את עצמנו ואת מי ומה שסביבנו. חווייה אישית ומקצועית מופלאה. תודה לך מיה.
Michal Lehrer
Michal Lehrer
2023-06-13
סיימתי השנה קורס בבליותרפיה עם מיה הוד רן במכללת אורנים. מיה מעבר להיותה אשה רגישה מרתקת, עם ידע נרחב הובילה אותנו כקבוצה וגם כפרטים לתהליך מלמד ומעצים . האופן בו הפגישה אותנו עם עולם הכתיבה והביבליותרפיה היה סוחף מעניין ומרגש. סיום כל שיעור לווה אצלי בציפיה למפגש הבא. הקורס הזה הוא אחת המתנות הגדולות שנתתי לעצמי.
מיה שרה
מיה שרה
2023-06-13
מיה מנווטת את הקבוצה ביד אמינה ומקצועית. חיכיתי למפגשי הקבוצה המקסימה בהנחיתה המעשירה והקשובה של מיה. בזכותך נחשפתי לתכנים רבים ומעשירים, למדתי לאט להשיל גם קליפות אצלי. תודה על מסע של שנה נהדרת!
yael vierny
yael vierny
2023-04-23
סגרתי כעת את הספר. קראתי גם את התודות, עד המילה האחרונה. היה לי קשה להיפרד ממנו... הרגשתי שאני בתוך מסע: במציאות אני קוראת אותו אך בהרגשה נמצאת בתוכו. לפעמים דמעות זלגו להן כך במהלך הקריאה מהתרגשות , עצב, הזדהות.... הספר נקרא בשקיקה לאורך ימים בודדים. הוא ליווה אותי לכל מקום- בפינה בטבע, במיטה- לפני השינה, בצהריים, בסלון... נקשרתי אל הדמויות-חלקן אהבתי מההתחלה, חלקן עיצבנו אותי, בהמשך הן התפתחו וגם אני פיתחתי רגשות שונים כלפייהן... אוכל עוד להרחיב אך האמת שאין צורך, פשוט מומלץ לקחת את הספר ולצלול לתוכו!
Einat Eden
Einat Eden
2023-04-04
ספר מרתק. מתחיל בסצינה עוצרת נשימה וממשיך להתפתח, לעניין ולסחוף דרך כתיבה מעולה ותוכן מרגש. מצאתי את עצמי מתרגשת ומזדהה (לעיתים עד דמעות). מחכה לספר הבא

לא בא להם על הליכות. לא פיסית ולא מוראלית. זה אחד הדברים שהם קוראים לו “מה שאתם רוצים”, כלומר אנחנו, המבוגרים. המילה “הליכה” כבר הספיקה ליצור תגובה אוטומטית של התנגדות.

אני מכירה הורים שלוקחים את הילדים שלהם באוזניים לטייל בארץ. אחרים שהולכים לחוגים ולחברים ברגל כאקט חינוכי. אני הלכתי לתיכון שלי 20 דקות כל בוקר. מי היום הולך לבית הספר?

אנחנו לא מתייאשים. מקפידים לבחור תנאים נוחים, כלומר לא יותר משעה וחצי הליכה קלה יחסית. סביב אגם, או מסלול נופי, או יער גשם.

קרחון הפוקס, היה אמור להיות מסלול שעומד בקריטריונים האלה. שעה הלוך חזור. מתחת לשפם הגניבה האישה ממסוף התיירות המקומי, את העליה שלפני הסוף. כמעט שכחתי, עד שהגענו לשם. הרבע שעה האחרונה היא טיפוס של רציניים, חלק ממנו ממש עם הידיים. בנשימות קצרות הגענו לפסגה (בעיקר של מסטיק שנרדמה מיד עם תחילת המסלול על המנשא).

זה היה מרשים. פחות הקרחון, יותר הילדים ששאלו רק פעם אחת “מתי מגיעים”, עלו בנחישות את כל הדרך, דלגו על אבנים בחציית נחלים והסדירו נשימה בפסגה. אני תוהה אם זה עבר בשקט בגלל שלמדנו לא להגיד את המילה המפורשת ופשוט ללכת, או שבגלל הקושי הם לא רצו לבזבז אנרגייה יקרה על תלונות.

היינו צריכים את שאר היום להתאושש, כולנו. שרצנו במסעדה כמה שעות בלי לזוז. כמה שעות באמצע היום זה בזבוז במונחים ניו זילנדים. הזמן קצוב ורוצים לראות והכל. משם היה לנו דד ליין, להגיע למעבורת שתישא אותנו על ביתינו שעל גלגלים מהאי הדרומי לצפוני.

המשכנו בדהרה לערוץ עליו עובר גשר החבלים הארוך ביותר בניו זילנד. 110 מטר של הליכה על חבל דק, מתחת נהר שוצף, וכולנו זזים עקב בצד אגודל אחד אחרי השניה. ברגע ששוקולד ומנטה תפסו קצת ביטחון הם עברו אותנו ורצו קדימה. יאמר לזכותה של מסטיק, שבדרך כלל מתעקשת שיקחו אותה במנשא בהליכות שכאלה, שהיא רצתה ללכת את כל הצעדים על הגשר המתנדנד בעצמה, והפקק האדיר שהיא יוצרת מאחוריה, לא הזיז לה בכלל.

את הדרך חזרה עושים באומגה, מעין נדנדה שחוצה את הנהר לכיוון השני במהירות. בהתחלה הססנו, זה סוג של בנג’י בעיניים קטנות. אחר כך נתנו להם לבחור. הם קצת חששו, ואמרנו להם שאין בעיה, אפשר לחזור כמו שבאנו. אבל משהו דחף אותם להתנסות, והלכנו על זה, כלומר טסנו. כשעבר הפחד, היתה הרבה התרגשות. מורשת הקרב מסופרת כמעט כל ערב לפני השינה במחוזותינו.

אחר כך המשכנו לאזור התרמי של ניו זילנד. כבר בדרך לאתר עצמו רואים גלגלי עשן יוצאים מהאדמה, זו לא שריפה, כמו שחשבנו בהתחלה, אלו אדים חמים. באתר התרמי שהוא מקום מסודר עם ברושורים, חולצות למכירה וקפה, סירה לוקחת לגדה השניה של הנהר, ומשם מגיעים לארץ של אדמה חמה: גייזרים, טרסות צבעוניות של אדמה מהולה במים, אגמי בוץ, נחלים ובריכות מבעבעות.

משם התקדמנו עצמאית לאיזו שלוחה קטנה ששמענו שכדאי להגיע אליה. מעיין מים חמים פורץ מהאדמה בצורת מפל אל שתי בריכות ומשם ממשיכים המים אל נחל עם מי שלגים שהפשירו. לא יכולנו לעזוב את המקום הזה. כל אחד נכנס למים ומתיישב בטמפרטורה המתאימה לו. מפלי המים הרותחים עושים טוב לגב, והמעבר למי הנהר ממריץ את הדם.

המשך עברנו באזור מערות עתיקות ומרהיבות, בעומק עשרות מטרים, שאפשר ללכת בתוכן שעות.רואים בהם נטיפים, מפלים ותולעים שזוהרות בחשכה. הגודל, השקט והיופי השאירו את כולנו פעורי פה. לכל אחד מהאתרים האלה אפשר להגיע ביתר קלות. למערות אפשר לשוט, בריכות תרמיות יש גם בפארקי מים חמים עם מגלשות לילדים ועוד פינוקים. לקרחון אפשר היה לטוס, מה שעושים פה הרבה שאין להם זמן או כוח ללכת.
אבל תמיד יהיה יותר יפה, וכיף ונעים במקום הפרוץ, הטבעי, שאולי קשה יותר להגיע אליו, והוא פחות נוח, ובכל זאת, הוא שקט לעיניים וקרוב לאדמה. בדיוק כמו החוויה של ללכת ברגל – לטפס לקרחון או לצעוד על גשר מטלטל, יותר חזק מלראות דרך חלון אוטו, או אונייה, או מטוס. הנוף יפה, אבל ממוסגר בזכוכית, ולהרגיש את הדרך, זה סיפור אחר.
אהבתם? שתפו!
דילוג לתוכן