Shahd Knani
Shahd Knani
2023-06-28
מיה, אישה מהממת מקצוענית ואמפטית :) זכות להכיר אותה וללמוד אצלה
Adva anavim
Adva anavim
2023-06-22
למדתי שנת בבליותרפיה אצל מיה והיה מחזק, מרגש, מעמיק. תכנים אמיצים מחד ומחוברים למחזוריות ולמסורת, מאידך. אני מאד מאד ממליצה, עבור מטפלות.ים וגם עבור כל מי שרוצה לעבור תהליך התקרבות אל עצמה.ו ולמעיין כתיבה שבפנים
יובל ויזל
יובל ויזל
2023-06-16
הקורס היה נהדר. נהניתי מאוד מחוויית הלימוד ומהתכנים המגוונים. עברתי מסע אישי וקבוצתי משמעותי בהובלתה המקצועית של מיה. זו הייתה שנה מלאה בתכנים וממלאת את הנפש. על פניו, השבוע סיימנו ונפרדנו אך נראה לי שהתהליך הסדנאי המיוחד שעברתי ימשיך וילווה אותי עוד זמן רב.
Nemat Abufares -Halaby
Nemat Abufares -Halaby
2023-06-15
"מסע הגיבור" כך אפשר לקרוא לתהליך שעברתי עם מיה בסדנאות הכתיבה ולימודי הביבליותרפיה באורנים.. היה תהליך של עבודה עצמית וסדנאית, חלק תיאורטי והרבה ליווי ותמיכה מצד מיה המנחה והקבוצה.. רגעים של התבוננות והקשבה, בכי וצחוק, הבנה ועומק.. אני ממליצה לכולם להשתלב בסדנאות מסוג זה, חוויה של הבנת ה "אני".. נעמת
יעל סער
יעל סער
2023-06-15
לכל מי שמוצא.ת בית ללבו.ה בסביבה של טקסטים וכתיבה, אני ממליצה להשתתף בקורס ביבליותרפיה בהנחיית מיה הוד רן, קורס שהוא מסע התפתחותי רגיש ומרתק בין סיפורי חיינו הכמוסים והכמוסים פחות. הקריאה בטקסטים ותרגילי הכתיבה מביאים להתגלות הנפש בשלל צבעיה, ולהבנה עמוקה וחומלת יותר שלנו את עצמנו ואת מי ומה שסביבנו. חווייה אישית ומקצועית מופלאה. תודה לך מיה.
Michal Lehrer
Michal Lehrer
2023-06-13
סיימתי השנה קורס בבליותרפיה עם מיה הוד רן במכללת אורנים. מיה מעבר להיותה אשה רגישה מרתקת, עם ידע נרחב הובילה אותנו כקבוצה וגם כפרטים לתהליך מלמד ומעצים . האופן בו הפגישה אותנו עם עולם הכתיבה והביבליותרפיה היה סוחף מעניין ומרגש. סיום כל שיעור לווה אצלי בציפיה למפגש הבא. הקורס הזה הוא אחת המתנות הגדולות שנתתי לעצמי.
מיה שרה
מיה שרה
2023-06-13
מיה מנווטת את הקבוצה ביד אמינה ומקצועית. חיכיתי למפגשי הקבוצה המקסימה בהנחיתה המעשירה והקשובה של מיה. בזכותך נחשפתי לתכנים רבים ומעשירים, למדתי לאט להשיל גם קליפות אצלי. תודה על מסע של שנה נהדרת!
yael vierny
yael vierny
2023-04-23
סגרתי כעת את הספר. קראתי גם את התודות, עד המילה האחרונה. היה לי קשה להיפרד ממנו... הרגשתי שאני בתוך מסע: במציאות אני קוראת אותו אך בהרגשה נמצאת בתוכו. לפעמים דמעות זלגו להן כך במהלך הקריאה מהתרגשות , עצב, הזדהות.... הספר נקרא בשקיקה לאורך ימים בודדים. הוא ליווה אותי לכל מקום- בפינה בטבע, במיטה- לפני השינה, בצהריים, בסלון... נקשרתי אל הדמויות-חלקן אהבתי מההתחלה, חלקן עיצבנו אותי, בהמשך הן התפתחו וגם אני פיתחתי רגשות שונים כלפייהן... אוכל עוד להרחיב אך האמת שאין צורך, פשוט מומלץ לקחת את הספר ולצלול לתוכו!
Einat Eden
Einat Eden
2023-04-04
ספר מרתק. מתחיל בסצינה עוצרת נשימה וממשיך להתפתח, לעניין ולסחוף דרך כתיבה מעולה ותוכן מרגש. מצאתי את עצמי מתרגשת ומזדהה (לעיתים עד דמעות). מחכה לספר הבא

אני מבקשת לפצוח בדקת דומיה לכבוד שנת הצהריים שלי, שהיא כידוע, היתה נכס צאן ברזל לי עצמי, מושא קנאה לכל האימהות בסביבה (=ברדיוס של 1200 קילומטר), ודרך כשרה להתבדח על חשבוננו בכל הזדמנות בחוג המשפחה והחברים. לא שזה היה אכפת לי. כי מהי מעט קנאה, או הרבה לעג, לעומת שנת צהריים? הייתי מוכנה שיצחקו עלי עד קץ הדורות ובלבד שאריח את הכרית בשעה שתיים כשהשמש בשיא תפקודה.

לא היה, אין ולא יהיה, כשנת צהריים לבריאות הנפש, ההורית בפרט. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כשגירדתי את עצמי ממעמקי המיטה בנואשות, נרגעתי במנטרה "לא נורא, נשרוד את היום כי יש צהריים". וכך הלכתי לי בטוחה, נכונה להשקיע, לא ידעתי על התהום המחכה לי בפתח.

פרק ראשון : המחסום ושברו

טיפוח ההרגל הנערץ בשלב הילד הראשון היה קל מאין כמוהו, זפזופי השינה במהלך היום, התקבצו להם לאחת משמעותית. בשעה שתיים הוא התחיל לגלג עיניים ובשתיים ועשרה הוא כבר צלל במיטה בנחירות רמות. בתקופה הזו עוד לא קלטתי את הפוטנציאל, עוד לא קראתי נכון את המפה, עוד הייתי עושה כל מיני דברים בזמן שהוא ישן. שנת צהריים נראתה לי בזבוז זמן.

אבל אז הגיע ההיריון השני, ובחודשים הראשונים אני מסתובבת כסמרטוט רצפה סחוט היטב, וכל זמן שלא הוקדש לשינה – נראה לי בזבוז. אז אחרי שעברתי את המחסום הנפשי, שעיקרו ייחוס שנת צהריים למצבים שלא השתייכתי אליהם בשוטף – חולי או זקנה, זלגתי לשינה עמוקה ומשחררת שנראתה לי מאותו הרגע הניצול האופטימאלי ביותר לזמן שנמצא עד כה בקרב בעלי החיים עלי האדמות (ואולי גם מתחתן).

פרק שני : הקמתו של מוסד
כשבתי השניה נולדה, הכל היה ברור. הפלאפון נסגר, לאימהות שהיו רוצות שבני יבוא לילדיהן אחרי הגן או להפך הייתי עונה בחינניות מנצחת – "מצטערת, אנחנו ישנים צהריים", המצעים נמתחו ושלושתנו זינקנו למיטות. כמו שיש ילדים שיודעים לא לגדל שיניים בלילה כי ההורים שלהם ישנים ממש חזק, אני ביקשתי פיצוי ממגדלי השיניים הלייליים שלי שמסתכם בשתי מילים, הלו הן – 'שנת' ו-'צהריים'. הם מצידם מאוד התחשבו.

הבעיה היתה שלא תמיד זמני שנת הצהריים שלהם היו מסונכרנים. הוא היה חוזר מהגן באחת וחצי ומיד נרדם, לפעמים בדרך. היא היתה ישנה לפעמים לפני, ואז נרדמת שוב רק בשלוש, ולפני שהפסקתי לשאוף את ריח הסדינים לשניה מתוקה אחת, כבר הייתי צריכה לקום. האכזבה היתה גדולה באופן שאין לי דרך לתאר. כי זה לא רק שלא היתה שנת צהריים, אלא היתה הבטחה. הבטחה גדולה אם לדייק, והיא הופרה. חוזה מופר הוא צלקת, הוא טראומה, הוא עוגמת נפש בסדר גודל של חורבן בית.

פרק שלישי : הצלחה

עם הזמן היא התאימה את עצמה לשינה. זה קרה בהיריון השלישי, וטוב שזה קרה, כי אני לא יודעת מה היה קורה אם זה לא היה קורה. לא היה מקום לשאלות. חוזרים מהגן, מורידים סנדלים, שוטפים רגליים ובלי למצמץ מתחפרים במיטות. שנת הצהריים שלנו היתה כל כך חזקה, שהיא חשבה שמדובר בבוקר חדש ורצתה לחזור לגן, ואני כשהתעוררתי הייתי צריכה דקה או שתיים להבין איפה אני נמצאת, באיזו שנה מדובר ומי שני הילדים ששוכבים לצידי.

פרק רביעי : הספד

ואז הגיעה השלישית וטרפה את זמן החסד. אני אומרת לכם – אי אפשר לסמוך עליה שהיא תירדם דווקא בצהריים. כמו כן שמנו לב ששנת הצהריים מפריעה לו לשנת הלילה, הוא נרדם מאוחר מידי ורק אחרי אלף התהפכויות ומנטרות שתמציתן מים-פיפי-חיבוק. אז הוא הכריז על סוף מסלול.

יש נחמות קטנות – הוא הולך לישון מוקדם, ולפני תום הסיפור הוא כבר נוחר. אבל אין בנחמות האלה להשכיח את התרסקותו של מוסד מופת שבניתי בעשר אצבעות (תרשו לי לעוף על עצמי, בכל זאת – זה מה שנשאר לי). אמנם אני מכריזה על מנוחה של חצי שעה לשם החזרת הדם לראש, אבל לקרוא לזה שנת צהריים, יהיה לבזות את המונח. אני גם יודעת (פעם מדיווחי אמת של חברות, היום מניסיון לצערי) שאפשר לחיות ולתפקד גם בלי שנת צהריים. שמעתי על אנשים שעשו זאת משחר ההיסטוריה. נכון – המצאנו את הגלגל, הקמנו מדינה וייבאנו סושי, גם בלי שנ"צ רשמי, אבל יש לי דבר אחד להגיד בנדון – זה ממש, אבל ממש לא מעניין אותי. לדעתי בקרוב מאוד יתגלה שחיים עם שנת צהריים הם השדרוג האבולוציוני הבא. כלומר שהצורך הגופני והנפשי לחלק את היום לשניים יהיה built in ממש כמו הדרישה לשנת לילה. בינתיים אני מחכה שיפתחו איזו אפליקציה שתפתור את הבעיה, ועד אז כולי תקווה שאזכה עוד בחיי, לישון מידי פעם שנת צהריים מתקתקה, שתפיח שמחה ביומי כולו.

יהי זכרה ברוך.

צילום : ברק דנין

אהבתם? שתפו!
דילוג לתוכן