אתם תופסים אותי בדרך לרואה החשבון שלי, לסגירת התיק, העסק שגידלתי, פָרנסתי ב 11 השנים האחרונות, העבודה בה הגשמתי ויצרתי. אני עדיין עובדת – כשכירה, עם נוער בסיכון והוריו, ומספר שעות בקליניקה. נהנית מכל רגע, אבל עם כמות הטיפולים והייעוצים שאני מעבירה היום, אפשר להסתפק בהגשת קבלות ישירות למס הכנסה ולא צריך רואה חשבון שלם, דו"חות שנתיים ושאר בירוקרטיות. אבל אולי נתחיל את הסיפור מהתחלה : היתה לי פעם קריירה.

בניתי אותה בסבלנות, בשמחה ובסקרנות. הייתי עיתונאית עם מדור קבוע, ראיינתי אנשים מיוחדים וכתבתי על כל מה שעניין אותי. הנחתי סדנאות כתיבה, היו לי ארבע קבוצות שרצו במקביל במקומות שונים ברחבי הארץ. המשכתי בליווי אנשים בכתיבה באופן אישי ומשם לטיפול בכתיבה ואז בפסיכודרמה, תוך זמן קצר היו לי שלושה ימי קליניקה מלאים.

ואז ילדתי.

בילד הראשון עוד היתה תחושה של "תכף חוזרים לעניינים". כעצמאית היה לי יתרון גדול – יכולתי להחליט באיזה מינונים אני ממשיכה, באילו שעות ביום אני עובדת וגם כשהבן שלי טופל על ידי אחרים, זה היה בחדר לידי. העסק כבר רץ מעצמו – לא היה צורך בשיווק או במאמץ, הכל זרם. אבל, הייתי הרבה יותר עייפה, וגם היה לי טבעי ונכון לבלות עם הבן שלי יותר זמן.

התמסרתי לאימהות. כל מי שהכיר אותי לפני היה מופתע. אני לא מחבקת ילדים סידרתית. אוהבת את החופש שלי ותמיד רצה קדימה, אז הבחירה הזו להוריד הילוך הפתיעה גם אותי עצמי. מה שממש המם אותי הוא שפתאום התחלתי להנות מהשגרה – מלהכין ארוחת ערב, מהקצב הרך, ממנוחה. ממש עקרת בית למופת.

המשכתי להנחות סדנאות ואפילו התחלתי ללמוד תואר שני אינטנסיבי בטיפול. אבל כבר לפני הלידה השניה הפסקתי עם העיתונאות וסדר העדיפויות היה ברור. עם הזמן מינון הזמן מחוץ לבית ירד. העבודה בקליניקה התמעטה וכמו שמה שקורה בפנים מקרין החוצה, דברים פחתו מעצמם.

כשעברנו לפרדס חנה היתה איזו תחושה של התחדשות. נסעתי יומיים בשבוע למרכז כדי לתחזק את הקליניקה. נשמע מעט, אבל זו היתה מעמסה לא פשוטה – ההשכמה המוקדמת (לצאת אחרי 6 בבוקר היה בלתי אפשרי מבחינת הפקקים), הנסיעה, ההקפצה של בתי להוריי, סידור לבני שסיים את הגן באחת וחצי. תוך זמן עברתי ליום בשבוע ולאחר שנה הרגשתי שגם זה יותר מידי והחלטתי להעביר את מי שיוכל ממטופליי, קרוב לבית. אז יש  כמה ניצולים ששרדו שני הריונות, שתי לידות ו 60 ק"מ, אבל הם מעטים. לא פיתחתי את הקליניקה שפתחתי בפרדס חנה, כי תכננו עוד הריון ולא היה לי כוח להשקיע ואז שוב לקפוא.

חשוב להבין שהמקצוע הטיפולי, בניגוד לגנן שמביא מישהו אחר שיעשה את אותה עבודה, או מהנדס שהחברה תדאג לגבות אותו כשהוא ייעדר, אין בו החלפה. המטופלים שלי מחכים לי כשאני לא נמצאת, כי הקשר נבנה ומבוסס על אמון וחיבור אינטימי מאין כמוהו. אמנם יש מטופלים שהשתמשו בנקודות הזמן בהן יצאתי לחופשת לידה לתהליך סיום הטיפול, וגם יש מטופלים שהופנו למקרה חירום לפסיכיאטרית קולגה, אבל מי שנשאר, חיכה בנאמנות בסבלנות, ולעתים בקושי רב, שאחזור. כמו כן זהו מקצוע שדורש שאהיה כל כולי עבור מישהו אחר. היו מטופלים שנפגעו מהמצב החדש לי, אפילו מעצם הידיעה שאני מקדישה עכשיו את תשומת לבי ליצור בן טיפוחיי, וגם מחוסר הפניות שהיה לי לעתים. הם התאכזבו וכעסו, וגם לי כאב שאני לא מסוגלת לספק להם את מה שהם ציפו לו, בצדק.

אני לא מצטערת על דבר. אם הייתי צריכה לבחור שוב, זו היתה הבחירה שלי אחת לאחת. יותר מזה, אני לא מרגישה שזו היתה בחירה מודעת או רציונאלית. משהו בלב רצה להישאר עם הילדים בבית, לגדל אותם בעצמי. זה היה הדבר הנכון לא רק להם, אלא גם לי.

אנחנו דור ששואל שאלות. האימהות שלנו לא הרהרו יותר מידי, היו מי שפיתחו את הקריירה, והיו מי שנשארו בבית. אולי הן פעלו מתוך אינסטינקט, בכל מקרה לא הוקדשה יותר מידי חשיבה לבחירה הזו, אולי היתה פחות בחירה…

אמא שלי תמיד מזכירה לי איך קינאתי בחברתי השכנה מלמטה, ילדת מפתח שהמטפלת חיממה לה את ארוחת הצהריים. אבל אני יודעת שכאדם, לא יכולתי להיות עקרת בית מסופקת. זו שאלה – איך להישאר נאמנה לעצמי בתוך הרצון לבנות משפחה כפי שאני רואה אותה? איך לא להיות אמא מתוסכלת מזה שחלומותיה נשארו מאחור בשם גידול הילדים? איך להיות קשובה לתא המשפחתי שנוצר, לילדיי שאני רוצה להביא אותם למקומות טובים עם עצמם היום ובהמשך חייהם?

לקח לי זמן להבין שהשינוי קורה, סדר העדיפויות אחר ואין מה להיצמד למאוויים של פעם. אבל יש קשיים. אלו דברים קטנים שעלולים להישמע מופרכים. למשל הקושי לקנות לעצמי דברים. אני מרגישה שהכסף לא שלי. האיש מביא אותו הביתה והוא אמור להתחלק בין ארבע נפשות כיום. אז באיזה זכות אני יכולה לשבת בבית קפה עם חברה כשבזמן הזה יכולתי להעביר עוד סמרטוט על הרצפה הדביקה במטבח? או איך להתפנק באיזה חולצה בלי להתייעץ ולקבל אישור שזה בסדר? ומבחינתו זה תמיד בסדר. כי הוא אומר שאני כן "עושה כסף", בזה שאני בבית, עם הילדים, אני חוסכת למשפחה. אבל זה לא משכנע אותי, כי בסופו של חשבון מי שמכניס את המשכורת העיקרית בפועל, זה הוא.

מיותר לציין שהדילמה הזו שאני שרויה בה לא עברה לרגע במוחו של האיש. גם כי הוא מעולם לא היה עצמאי, וגם כי התפקיד החברתי שלו כל כך ברור שאין שאלות. מצד שני, על פי הטבע בפועל, בהתחלה, התינוק פחות צריך את אבא. לא רק זה שאין לו ציצי מניב, אלא גם משהו בינקות שדורש פרידה הדרגתית מהרחם הבייתית שבבטן, לכל מה שבחוץ, דרך האם.

אני חושבת בחמלה רבה על אימהות שאין להן ברירה והן נאלצות להפקיד את גידול ילדיהן בידי אחרים מסיבות כלכליות. מסתכלת על בחירתן של אימהות מבוססות לא לגדל את ילדיהן, שבורחות מהבית בשל קשיים רגשיים שלהן עצמן. רואה אימהות שנקרעות בין רגשות האשם על היעדרות או הרדמות בעבודה, לבין כתבי האישום שהן מספקות לעצמן על כל בעיה שמתעוררת אצל הילדים כי הן לא נמצאות איתן מספיק לטעמן. אני חושבת על הניסיון שלי לדלג בין הבית לחוץ, ורואה שלכל בחירה, יש מחיר.  uצריך להכיר אותו, להתיידד איתו, להתפייס איתו. זה מה שאני מנסה לעשות עכשיו. עם המחיר של להישאר עם כל אחד מילדיי שנה וחצי בבית לפני שאני מכניסה אותו למסגרת. עם המחיר של לא להתיש את עצמי בניסיון להצמיח קריירה אחרי שהילדים הולכים לישון, כי כשהיום מסתיים, בא לי גם. לישון. ובגדול. עם המחיר של לא לחיות את חיי בפייסבוק, סתם כי אני מעדיפה אותם במציאות, למרות שכולם אומרים שזו פלטפורמה שיווקית אדירה, כתוצאה מכך אני מקבלת פחות תגובות ו"שיירים" ו"לייקים". עם המחיר של לחלום על מה שאני עוד רוצה להספיק ולהגשים ולשים את אלה בהמתנה, כי זה לא מתאים עכשיו. "לכל זמן ועת לכל חפץ" אמר קהלת, כמה חכם וכמה קשה להכיל ולקבל.

הכל יחכה, ויתחיל מהתחלה. אולי זה לטובה, כי בעצם ההפסקות האלה גורמות לבדיקה מחדש לגבי הכיוון שלי, למרות שאני לא טיפוס שהמשיך עם האנרציה מעולם. בכל זאת התהליך יכול לחדד מה אני רוצה ואיך, ביתר דיוק.

אני לא מרגישה שנעצרתי, כי מה שאני לומדת עכשיו בבית, עם ילדיי, מטפח את המקצוע הטיפולי שלי וכן את עבודתי עם הורים. אני לומדת להקשיב, לווסת, להגמיש. להבין את המורכבות המשפחתית בכל רגע, לעבוד עם רצונות שונים ואף סותרים בו זמנית.

הבלוג הזה הוא עבורי היציאה הראשונה החוצה מזה זמן רב. לכן אני מאוד שמחה בו, נהנית מתשוקת הכתיבה, כמו להזכר באמצע הלילה במשהו חשוב שיש לי להגיד ולרשום בפתק על השולחן בחושך, שיחכה לי בבוקר, רק שלא אשכח. לחוש שיש לי קהל, שאני נוגעת בלבבות, שהמיומנויות לכתוב, לרגש, להצחיק, לא אבדו. להתרגש מהתגובות שלכם, מההפצה לבעלי עניין ומהידיעה שההזדהות שאני מקבלת מכם, מזכירה לכולנו שאנחנו לא לבד.

צילום: ברק דנין