האיש טוען (אני לא זוכרת), שבערך בדייט השני שלנו (כשבאתי בשמלת כלה), גיליתי לו שאני מתכוונת לטייל עם המשפחה שתהיה לי. עם הזמן לא רק שהוא נדבק בחלום, אלא שבהחלטה הסופית ללכת על זה, הוא לקח את המושכות. האיש, שהיה שומע בטלפון מהעבודה על מילה חדשה שנהגתה, שן שצומחת או איך היה בגן, רצה לראות במו עיניו ולהתרגש תוך נוכחות חיה.
שש השנים שלפני שנסענו היו אינטנסיביות מאוד. הריונות, לידות, הרבה בית. זו היתה תקופת התכנסות. מרגישה שבטיול יצאנו קצת החוצה. נזכרנו במי שהיינו לפני הילדים, בתחומי העניין שלנו, באהבות שלנו. עשינו רשימה של דברים שאנחנו רוצים לאמץ, מקווים שלא לשכוח את עצמנו בהמולת החזרה ובהמשך הכניסה העמוקה לשגרה. ימים יגידו.
עכשיו אנחנו אחרי נסיעת לילה מדרמסלה לדלהי, שהפחידה אותנו מאוד. הילדים דווקא ישנו רוב הדרך, אבל בשעה האחרונה, נכנסנו לעיר הסואנת, מלא משאיות, כולם עוקפים, עוברים באדום, לא ברור איך יודעים מי נוסע לאן. הצענו לנהג אוכל, שתיה ועוד תשורות, מלבד להעיף חזיות באוויר עשינו הכל כדי שהוא לא יירדם. לפנות בוקר הגענו למלון מפנק שהאיש הזמין מבעוד מועד, להתאושש ולאזור כוחות להמשך המסע הביתה.
רג’ה בא לבקר אותנו, עוד חוט מקשר מהטיול שלי אז. בשנת 2001 לקחתי איתו טרמפ ממערות אלורה לפונה, הוא הזמין אותי לבית משפחתו בבומביי והתארחתי אצלם שלושה ימים. בערך שנה אחרי, הוא הגיע לישראל במסגרת משלחת אגרונומים מכל העולם שבאו ללמוד בישראל התפתחויות בתחום החקלאות. הוא התארח אצלנו והכיר את חבריי ומשפחתי. למרות שהיינו בקשר רופף לאורך כל השנים, הוא הפתיע אותי היום בפרטים שזכר מהזמן שלנו יחד בהודו ובישראל, ארוחות שישי אצל הוריי (“פוג’ה של יהודים”), מילים בעברית (אמא, אבא, שלום) וטיול שעשינו בכרמל. הרחק מהמפגש ההוא, רג’ה איבד את שני הוריו ואני עם האיש ושלושה ילדים, נוכחנו במחזוריות החיים.
שהינו בדרמקוט עונה שלמה. ראינו את החיטה הירוקה נצרבת בשמש ומצהיבה. הבטנו בנשות הכפר יורדות עם מגל ידני וקוצרות את הגבעולים. את הילדות עורמות את השיבולים ונושאות אלומות על ראשן. את הילדים דופקים את הגרעינים הקטנים על מחצלות, ולאחרונה הגברים ירדו לפזר על האדמה דשן – צואת פרות שהתייבשה בשמש. אחרי כל כך הרבה זמן פה, זה הרגיש כמו לעזוב בית. מסרנו לאנשים שנקשרנו אליהם מכתבים, ציורים, מתנות, עברנו בניהם ונפרדנו, לעתים בדמעות.
לשאול אותי איך הטיול זה כמו לשאול איך החיים. זו לא היתה חופשה, איזו פסגה של מנוחה מפנקת לתדלוק שנתי. היו ימים טובים ופחות, היו אתגרים והמון התבוננות על עצמנו. לא משנה לאן אתה נוסע, בסופו של יום אתה נושא את עצמך לכל מקום, וזו ההתמודדות האמיתית. אבל היה יחד, והיה חופש, והיו נופים והיו אנשים.
היו לנו מפגשים רבים, מזדמנים וארוכים, אירעיים ומתוכננים. אני רואה את הילדים ואת האופן בו הם יוצרים קשרים ונזכרת שזהו המתת המשמעותי ביותר שקיבלתי מהוריי. אין אינסטלטור שהיה עובר אצלנו בבית ולא מגיע לארוחת שישי. אין אדם שנקלט אצלם ברדאר ולא נכנס לליבם. הם העבירו לנו באדיקות את טעם החיים המתומצת הזה.
לפני כמה ימים חגגתי פה יומולדת, לא סתם, החלפת קידומת. המשפחה והחברים מהארץ הפתיעו אותי עם סרטוני ברכות שחיממו את הלב והזכירו שיש לי לאן לחזור. החברות שאספתי, אחת מכל תחנה, רובן חברויות של שנים, שנים של צעידה משותפת בדרך. נשים גדולות, האחיות שאין לי והרווחתי לעצמי. לצידן אני פורחת וקמלה, מתמוססת בקשרים עמוקים, כנים ואוהבים שלא יכולתי לבקש מעבר להן. שליוו אותי, תמכו ופרגנו לאורך כל הטיול. הקשר איתן הוא חמצן עבורי.
ואם כבר פצחתי בנאום בת מצווש, אז עוד אני מודה למשפחות שלנו ששלחו חבילות, סרטונים, תמונות ואיחולים, שדאגו והתגעגעו (בעיקר המיילים המפורטים והמצחיקים של אחי עם קוריוזים משפחתיים ישר מהתנור). האיש, שחלוקת האחריות בנינו יצרה הרמוניה, וכשותפים אמיתיים אנו מלווים אחד את השניה באהבה אמיתית שלא ידעתי בלעדיו. שוקולד שתמיד מצמיד אותנו עם הגב לקיר בשאלות שלו, וגורם לנו להעמיק ולחקור. מנטה שיודעת בדיוק למה היא זקוקה, מביאה את כולנו לדייק את צרכינו. ומסטיק שהיא המורה שלנו לכאן ועכשיו. הילדה בלי העבר ובלי העתיד, שהחזירה אותנו תמיד לרגע הזה.
שנה של בריאות, בגוף ובנפש. באין רופאים למדנו למוסס מכאובים קלים בשום, ג’ינג’ר, מלח, לימון, כורכום ודבש. תקופה של התמלאות בתחלופה של נופים, שפות, חוויות תרבותיות. זה גורם לך לרצות שגרה ולכמוה לעשייה, עם רעיונות מעניינים ויצירתיים. הפרגון העצום שקבלתי על הכתיבה בבלוג, ששימח את לבי כל כך, חידד לי היזכרות חזקה באהבה לכתיבה.
בתחילת המסע כתבתי שזו שנת שמיטה, ובמהלך הטיול חשבנו שצריך כל שבע שנים לקחת אחת כזו. כל כך חשוב לעצור מידי פעם, לחשוב מחדש, לבחור. אולי כל שבעה חודשים להיזכר בהבטחות שלנו לעצמנו, או כל שבעה ימים לנוח, או כל שבע שעות להרפות, או כל שבע דקות – לנשום.
צ’אי אחרון ופרידה. נושמים בדרך חזרה למקום היחיד בו מוחאים כפיים ושרים כשנוחתים. שוקולד כבר הבטיח שינשק את האדמה.