הקשר שלהם לאירופאים החל כשהגיעו אוניות הגילוי ואז המתיישבים. כבר בהתחלה התפתחו יחסי מסחר, האירופאים היו זקוקים למאורים כדי להכיר את המקום, המאורים החלו להשתמש במוצרים אירופאים ואף להיות תלויים בהם. כששבטים שהיו מקורבים לאירופאים השתמשו ברובים, היו מאבקים רבים בין שבטי המאורים לבין עצמם. כשלכולם היו רובים, נחתם הסכם בין הבריטים למאורים לגבי חיים של שיתוף בניו זילנד. הברית הזו עברה גלגולים שונים בעקבות הפגנות למען שיוויון, אבל היתה הרבה סובלנות והקשבה אמיתית בין הצדדים כך שהגיעו לפשרה בחלוקת האדמה והמשאבים, בכבוד הדדי.
היום המאורים עצמאיים, חלק משמעותי מכלכלת ניו זילנד. יש זרמים שעוסקים בשימור השפה והתרבות באמצעות תחנות רדיו וטלוויזיה, גני ילדים ואירועים תרבותיים. חלקם משתייכים לשבטים שלהם, אך חופשיים להשאר בתוך המסורת או לצאת ולהשתלב. הרבה מהם התחתנו בנישואי תערובת, חלקם גרים בכפרים המקוריים שלהם וחלק אחר התיישב בערים. יש שלמדו באוניברסיטאות וכאלה שעוסקים באמנות המסורתית, או באתרי תיירות שקשורים לתרבותם. ביקור בכפרים כולל סיור, מופע ריקוד וטעימות מהמטבח שלהם.

יש לנו הישראלים הרבה מה ללמוד מהאופן בו המהגרים השונים והמגוונים בניו זילנד הצליחו לכונן מדינה שמרוויחים בה מהיחד. עדין יש פה גילווי גזענות, המאורית שהתארחנו אצלה סיפרה שאביה הוכה כל פעם שדיבר מאורית בבית הספר, מיסיונרים הפכו חלק מהמאורים לנוצרים, אבל ברוב המקרים המפגש שלאחר המשא ומתן יצר זרם חיובי וחיוני שמפרה את המדינה. ומעל הכל, כבר לא נלחמים פה על האדמה ולא מתים בגללה.

בבוקר האחרון שלנו בקרוואן, ישנו על גדת נהר רחב. באמצע האריזות שמענו פתאום קולות שירה גבריים, בקצב אחיד. אלו היו חבורת מאורים ששטו בקנו ענק, כלי המלחמה המסורתי שלהם, כשהם משיטים בידיים ושרים בפה מלא דיקלומים רפטטיביים שתרבויות שבטיות הוגות כדי להכניס לאקסטזה או לתפילה עמוקה. לא היו שם תיירים וזו לא היתה הצגה. הרגשתי שזה חוג שימור פרטי שלהם, כך בבוקר הזה, עמדנו שם מאזינים לעבר המשתמר, לקולות הרוח והאדמה.