היינו בביקור במתחתם תיירותי של כפר מאורי. מתחילים בסיור בין בתי הקש, במקדש מעוטר הציורים והפסלים, בסדנאות האמנים בהם מגלפים בעץ, רוקמים ושוזרים. אחר כך טעמנו את ה”האנגי” – ארוחה מאורית מבושלת בקדרה, ולסיום ראינו מופע. בראשית יש קבלת פנים בה הצ'יף בודק לאן פני המבקרים – לשלום או למלחמה. כשהקרקע בטוחה, אפשר לשיר, לרקוד ולשחק יחד. הם לבושים בתלבושות מסורתיות עשויות עבודת יד, הנשים אוחזות כדורי פשתן והגברים חניתות. המופע משלהב. מעביר עצמה גברית ונשית במיטבה. הקעקועים על כל הגוף, הפראיות בעיניים והתנועות החדות, יוצרים רטט בלב. הסתכלתי על פני הילדים, וראיתי פחד מהול בסקרנות. הבעות הפנים בריקוד מפחידות – הוצאת לשון, פתיחת עיניים לרווחה, שאגות. אבל אט אט הם נטשו את החשש ונכנסו עמוק לתוך המופע, מהופנטים.

בבוקר האחרון שלנו בקרוואן, ישנו על גדת נהר רחב. באמצע האריזות שמענו פתאום קולות שירה גבריים, בקצב אחיד. אלו היו חבורת מאורים ששטו בקנו ענק, כלי המלחמה המסורתי שלהם, כשהם משיטים בידיים ושרים בפה מלא דיקלומים רפטטיביים שתרבויות שבטיות הוגות כדי להכניס לאקסטזה או לתפילה עמוקה. לא היו שם תיירים וזו לא היתה הצגה. הרגשתי שזה חוג שימור פרטי שלהם, כך בבוקר הזה, עמדנו שם מאזינים לעבר המשתמר, לקולות הרוח והאדמה.