פרק ראשון– האחר

מעשה כשהיה כך היה: נסענו להופעה בבריכת השולטן.
עוד אנו ממתינים לברי סחרוף שיואיל בטובו להגיע כבר, יש לנו עוד חצי שעה הליכה לחניה ושעה נסיעה ומחר עובדים תודה על ההתחשבות, האיש חשקה נפשו בקפה קר.
עומדים בדלפק, אומרת לנו הדיילת החיננית שצר לה אך הקפה לא קפא ויקח לו זמן ואז היא מוסיפה כאילו נזכרת, שלעומת זאת הפסיפלורה כן קפאה והיא מוכנה להרוות בשמחה.
מה הקשר? סיננתי לעצמי ופניתי ללכת, אך שמתי לב שהאיש לא מחיש פעמיו בעקבותיי.
בתדהמה אני מביטה בו לוקח את כוס הפסיפלורה.
במהלך ההופעה סחרוף מנסה ללכוד את תשומת לבי בכל דרך, אבל אני במקום אחר.
מה הסיפור? שואל אותי האיש בדרכנו למכונית
מה עניין קפה לפסיפלורה? אני משיבה מזועזעת
האיש לא קולט
לא היה קפה, הוא אומר בנונשלנטיות
נו, אני מנסה להבין את ההיגיון התחבירי באליבי שלו
אז לקחתי פסיפלורה, הוא לא מניד עפעף, בכלל.
אבל רצית קפה, אני מקשה, אז איך אפשר לרצות קפה ולהשלים עם פסיפלורה?
האיש לא מבין מה אני רוצה מחייו.
רגע אתה רצית קפה נכון או לא?
אנחנו נוסעים בדממה
עד הבוקר "קפה פסיפלורה" הופך להיות קוד בדיחה רשמי.
הוא עולה בכל פעם שאנחנו נזכרים בפערים בנינו.

                                                            כלל ראשון באהבה – האחר הוא לא אני.

פרק שני – לא מה שדמיינתי

את האיש הכרתי במסיבה בתל אביב.
כל אחד מאתנו עשה משהו אחרת, שינה הרגל, בדרך לאותו מפגש.
עבורי זו היתה פעם ראשונה לבד במסיבה.
ראיתי סרט בקולנוע לבד, טיילתי בחו"ל לבד, למסיבה, לא הלכתי אף פעם לבד.
ועוד מסיבת פורים.
הרגל נוסף ששיניתי באותה תקופה, היה שעד אז הסתובבתי עם חבורת הרווקים הקרובה
שהיו חבריי הטובים והאהובים, אבל הרוח הרווקית היא, איך לומר? לא בענייני מטרות לטווח ארוך.
רציתי לפרוץ את המעגל ולספוג גם וייב זוגי.
בכוחות לא מבוטלים אימצתי זוג חברים מתוק ונדבקתי אליו.
למרות שהם לא נתנו לי להרגיש גלגל שלישי,
זה היה שינוי לא פשוט, לקרקר להם כך במטבח.
אסכם ואומר שהם ענו על תחקירי השתי וערב שלי לגבי זוגיות, באופן סבלני ומסביר פנים.
בקיצור-
לא עלה בדעתי, שמי שאבחר בו לא יהיה כמוני.
אבל הוא, מסתבר, וחבל, בשבילו- לא כמוני.
הוא לא מגיב כמוני,
הוא לא מדבר כמוני,
הוא לא מתייחס ליומולדת כמוני, והוא עוד ישלם על זה.
אנחנו דומים המון, ושונים לא פחות.
היום אני יודעת להעריך את זה.
להקשיב לו, לפרוש את קשת הנוצות.
איזה יופי שכל אחד מאתנו שם בסל הקשר איכויות אחרות ולומד מהשני
איזה מזל שאנחנו מסתכלים על המון דברים באופן אחר עד הפוך לעתים
כמה טוב שהילדים רואים מנעד רחב של אפשרויות.

                                            כלל שני באהבה – ליזום הזדמנויות חדשות ולהיפתח אליהן.

פרק שלישי – הארי קרישנה
פעם סיפר לי סאדו הינדואיסטי למה מהללים כל כך את האל קרישנה.
רק סביבו מתגודדות כתות, שרים לו, סוגדים לו.
הלו יש שלושה אלים – ברהמה – האל היוצר, שיווה – האל ההורס, וקרישנה – האל המשמר.
כי ליצור, זה קל, גם להרוס זה לא ביג דיל. אבל לשמר? זאת העבודה של החיים.
אני זוכרת שאחרי כמה חודשים יחד, כשהאש דעכה ושוב רצינו להיפרד,
היתה לנו איזו שיחה כנה, מלב אל לב, בה חלקנו את המסקנה שהחיים תחת האיומים שכל אחד מאתנו עוזב, לא קלים.
היה לנו טוב, אבל לא היינו בטוחים, ותמיד קורץ לצאת שוב לשוק, כי עם מישהו אחר זה בטח יהיה יותר טוב.
החלטנו על שלושה חודשים שבהם אנחנו יחד, כדי לבדוק באמת,
ולקבל החלטה ממקום שקול ולא אימפולסיבי.
מסגרת הזמן הנתונה העניקה קצת מנוחה לפחדים.
לא היו לנו הרבה דוגמאות מעוררות השראה מסביב לאיך להחזיק קשר,
גיששנו באפלה, פילסנו את הדרך בעצמנו.
אני חושבת על הדור שלנו, איך אנחנו טובים בלשנות, להחליף, לעבור הלאה
ומאחלת לכולנו בהצלחה.


                                                 כלל שלישי באהבה – להישאר

פרק רביעי – פיק ברכיים

בחתונה, איך לומר את זה בעדינות? רעדו לנו הביצים והביציות. מי שלא עסוק לפני החתונה עד מעל הראש בהסחות כגון צבע המפות והעמסת איפור עד שלא מכירים אותך, אלא מתפנה לפחד הבלתי יאמן לקראת הצעד הבלתי נתפס הזה, מבין, שעסקת החבילה, היא חתיכת קפיצת ראש ואת הסוד הזה לא מגלים לנו. מלמדים אותנו לכמוה לזוגיות, לחתונה, ולא טורחים להסביר כמה זה מורכב שמישהו רואה לך – הכל, כולל מצבי קצה, כולל לאורך ולרוחב ופנימה והחוצה.
הכרנו אחד את השניה היטב, זה לא שלב הסחרור מההתאהבות, לא ולא. היינו שנינו חשופים ופגיעים ונכוחים ברגע החתימה וזה מה שהיה קשה כל כך.
משהו בלב כיוון לשם אבל הראש, היה מוטרד עד אימה, ובעיקר, לא היה מוכן לקחת אחריות כי לקח לי זמן להבין,
שהוא לא יפתור לי שום בעיה
והוא לא יטשטש לי שום עקבה 
לא מוטלת עליו האחריות לגאול אותי.
הוא רק יהיה שם איתי, לצידי, בעדי. זה המון.
זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

                                                         כלל רביעי באהבה – חבילת טישו.

פרק חמישי – מה זאת אהבה

פעם מישהי אמרה לי, שלהיות עם מישהו שאוהבים,
זה כמו להגיע הביתה ולהיכנס לנעלי בית,
נוחות כאלה, שכיף לשקוע בתוכן.

מה שמזכיר לי, שפעם האיש קנה לנו מתנה לחורף נעלי בית פרוותיות
זו יכלה להיות מחווה מתוקה ממש
אלמלא החיה שהוא בחר עבורי היתה פרה.

בחודש חמישי כשבנינו הראשון שוחה בבטני, ארגנתי לאיש מתנה ליום ההולדת – ויפאסנה.
קורס שתיקה בן עשרה ימים בו מתרגלים מדיטציה ללא הכרה בלי תקשורת עם העולם שבחוץ.
זה היה עבורי לא קל, להיות בהיריון ראשון, עשרה ימים בלי יכולת לדבר איתו
ומה אם יקרה משהו? תמיד יש ממה לפחד.
אני זוכרת את הרגע בו ישבתי ושתיתי קפה לבד בבית שלנו וחשבתי לעצמי –
בגיל 32, לראשונה בחיי, אני מבינה מה זאת אהבה.

                                               כלל חמישי באהבה – נעלי בית פרווה חתולה.

  • מאמר זה מוקדש לאהובת ליבי, ארפה (יעל דנון) שהתחתנה במאי 2017
  • את הציור קיבלנו לחתונה מיפעת גורן, אחותו של האיש, והוא השיקוף הכי יפה שראיתי לאהבה.
אהבתם? שתפו!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן