מיה הוד רן סדנאות כתיבה

 

יום הכתיבה שהנחתי אתמול, הזכיר לי כמה מדויק לי ללוות אנשים, לקחת אותם להרפתקאות מתובלות במילים, להיות איתם לרגע בסיפור שלהם. הוא גם הזכיר לי כמה אנרגיה דורשת החזרה לעניינים, כמו לפלס מהתחלה את הדרך לעצמאות.

למה אני עצמאית? אני משערת שהעובדה שאבא שלי היה עצמאי, עזרה לי מבחינה תודעתית – לא הייתי צריכה לעבור את מחסום הילדים להורים שכירים. בטוחה שגם העובדה שאני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות תרמה למהלך. גם הרצון לחלום עמד שם וחיכה בסבלנות להמראות ולמשימות.

אני מסתכלת על חבריי היוצרים ובכלל על יוצרים המקיפים אותי מכל עבר, ורואה בתוך עיניהם היפות את הסיזיפיות שבחציבת הדרך, את קפיצת התעוזה היומיומית ואת החרדה שלצידה, את ההמנוע הבלתי פוסק שמחייב אותך כל דקה להמציא את עצמך מחדש, את האכזבות שמזמנת דרך הלב ואת ההתגברות עליהן.

כן, לא תמיד העולם מחייך ליצירה, אבל זו לא השאלה. היצירה עומדת בפני עצמה והיא זו הממשיכה לנבוע, עד שהעולם יקשיב.
חברה גרפיקאית אמרה לי, שעוד בלימודים הטיפו להם, שהכישרון הוא 20% מההצלחה. השאר מורכב מההחלטה ללכת על זה ומהעמידה האיתנה מול הים שיסער שם בחוץ.
היוצר העצמאי, מעבר לסבלו מתת תנאים מצד המדינה, סובל גם מאי ודאות תמידית. יום אחד אתה על הגל, יום אחרי גלגלו אותך מכל המדרגות.
אז למה ואיך מוכנה היוצרת עצמאית לשאת את כל אלה? התשובה היא לא הירואית, לא מטאפורית, לא אלטרואיסטית. היא פשוטה הרבה יותר.
אני כותבת ומטפלת באנשים, כי אני לא יכולה אחרת.

אני אוהבת להקשיב למילים. שלי ושל אחרים.

אני אוהבת לצאת למסעות, כצועדת או כמלווה.

כמעט שאין לי ברירה.

יש לי רעיון, אני הולכת איתו, הפחד אורב בכל פינה, החשיפה מאיימת תמיד יותר מתמיד. אבל לוותר, או לשים בצד, או לשכוח מזה, זו לא אופציה.
יעידו בעלי החלומות.

זו תפילתנו.
וכשהיא נכתבת, או מתנגנת, או מעלה צליליי רטט דקים, לא זאת בלבד שהיא מהנה לנו ולסובבים אותנו,
היא גם מעניקה כוחות לעוד אנשים להקשיב לליבם.

אהבתם? שתפו!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן