חברות

את שני הכרתי בהודו, נפגשנו בלה דק. טיילנו יחד חודש, במהלכו, חוץ מהזמן שישנו, דיברנו את עצמנו לדעת. תוך שלושה ימים היא ידעה עלי את מה שאני עוד לא ידעתי על עצמי. בכלל, בילדות בנערות, את רוב הזמן חלקתי עם חברים וחברות. זה היה המרכז, זה היה העניין. היום, עדין נוצרות חברויות, עם אנשים מקסימים, אבל זה לא המרכז. זה תמיד לצד. המשפחה, העסק, השאר. פעם, חברים היו זמינים במרחק שלוש מדרגות, או מיטת קפיצים בצבא, או חדר בגסטהאוס בטיול, ואם לא, הייתי נוסעת אליהם לשבוע. סתם כך. אני מתגעגעת ללעזוב הכל ולרוץ להיות כמה ימים עם חברה במשבר, כמו שאני הייתי וכמו שהיו עבורי.

היום, יש מפגשים, יוצאים לפעמים, ארוחת ערב, סופשבוע עם גלית בעין כרם, ברלין עם מיכל, אבל זה פחות, הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. כשאני שומעת את טלי מדברת ערבית, וכשהיא שומעת אותי מנגנת, אנחנו מופתעות. למרות שכל אחת מאתנו עושה את זה שנים, השניה לא מודעת לנדבך המשמעותי הזה בחיינו. כי תמיד אנחנו חוטפות שיחות, כי זה מה שאפשר עכשיו. יש לנו פנטזיה על סוף שבוע "יו אס בי" בו אנחנו מעבירות את כל ההיסטוריה של חיינו כקובץ, ומתחילות לדבר כאילו העבר שלנו ידוע עמוק בפנים.

היום אני נפגשת לקפה פעם ב, או במקרה הגרוע מדברת בטלפון, וטלפון, הוא לא ידידי הטוב ביותר, למורת רוחן של כמה חברות רחוקות (פיסית) שמתלוננות עלי.

אז אני יודעת שנחזור לשם, כשהילדים יגדלו והשערות ינשרו. כרגע, זה לא עוזר לי.

אני מתגעגעת לפשטות, לזמינות, לאופי- של החברויות שהיו לי.

משפחה.

הבית של סבא וסבתא שלי ליד התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, היה מקום מפגש משפחתי. בסופי שבוע היה לו טעם של דגים וקציצות, ריח עתיק של דפי ספרים ובליל קולות של חברי משפחה שנוכחים שם יחד. עם דודה חנה הייתי משחקת רמי, את צחוקה המתגלגל של פלומבה אפשר היה לשמוע מכל חדר, דוד סלמון היה יושב עם סבא אחרי הארוחה לשתות אוזו, מסבא ליאון הייתי שומעת סיפורים נפלאים, סבתא מלכה היתה הדבק שחיבר את כולם.

התקופה הזו, הקונסטלציה הזו, הנינוחות הזו – לא תחזור. אול יהיו שם אינטריגות שלא ידעתי עליהן, אולי לא הבנתי את הסיטואציה, אולי המבט שלי היה ילדותי, אבל היה שם טוב TUV עוטף ותחושת חמולה חומלת וחולמת.

סיימון

מה ביקשתי? קצת נוסטלגיה?

סיימון היה אחת התשוקות הגדולות שלי בילדות. ארבעה ריבועי צבע וצליל בוריאציות שונות – ריכוז, זיכרון, חוש מוסיקאלי. אי אפשר היה להפסיק. ואז ראיתי אותו אצל חברה וריח מתוק של פיסות ילדות אבודות אפף את חושיי. מיד אצתי רצתי לחנות לרכוש לנו אחד ולהדביק את הילדים בקסם. פתחנו את הקופסא בהתרגשות, ומאותו רגע – כאוס מוחלט!

אפשרות לשחקן אחד, שניים או קבוצה. לא רק לחיצה, גם החלקה (כמו בפלאפון נו מה?). הניקוד של המשתתפים צועק בצלילים צורמניים, ובשורה התחתונה – מוציא את החשק להבין מה הולך שם. מה שהיה כיף בסיימון של פעם, זה הפשטות שלו. אבל כדי להדביק את הקצב לזמנים של היום, הפכו אותו למסובך ובלתי מובן ברמות קשות. גוגואים, הנדז אפ, סיימון, אטרי.

אני מתגעגעת לפשטות של המשחקים של פעם.

אי זמינות

זוכרים את הימים בהם אי אפשר היה להשיג אתכם? זוכרות את הטלפון הקווי? השפורפרת שמחוברת בחוט סליל לטלפון חוגה שיש להניח בו את האצבע ולסובב עד הסוף כדי שהמספר יגיע ליעדו?

מבין כל הגאדג'טים הטכנולוגים שכבשו אותנו בשנים האחרונות, אני חושבת שהווטסאפ טוען לכתר זה שמוציא אותנו הכי הרבה מכאן ועכשיו. אחרי שעה בפילאטיס יש לי 37 הודעות חדשות, לא שאני כזו פופלארית, הכל מקבוצות שאני משוייכת אליהן, בעיקר בגלל שאני אמא של.

אם לא מקבלים החלטה מודעת להתנתק, הווטסאפ כובש כל חלקה טובה בחיינו. אני אוהבת את הנוחות של הזמינות, אבל אני מתגעגעת

ללקרוא מפה כדי להגיע,

ללא לראות מה שיש לכל אדם על הפלנטה להגיד

ללהיות פחות מחוברת החוצה

קפה שחור

לפעמים, כששואלם אותי אם חלב רגיל, חזק/חלש, או באיזה כוס וכמה קצף

אני מתגעגעת לקפה שחור נטול, לא קופאין, אלא נטול כל התוספות והשאלות.

קפה שחור של פעם. פשוט ככה.

למה אתם מתגעגעים?

מוזמנים לכתוב איתי את הגעגועים שלכם ביום כתיבה חד פעמי.

פרטים והרשמה כאן

אהבתם? שתפו!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן