סרטון מהשקת הספר "שקד רוקדת", איך חיים את החלום?
מה אני אגיד לכם?
הייתי ילדה מוכשרת. היו גם כמה ששמו לב.
אבל ההורים שלי היו מצד אחר של העולם.
הם לא הבינו את הכוח של היצירה עבורי.
מידי פעם זרקו מילת עידוד,
אבל נתנו לי להבין שמדובר בגחמה קטנה, תחביב, עיסוק שאתפנה אליו אחרי הדברים החשובים באמת.
הייתי צריכה למשות את כוח החיים הזה מתוכי. זו היתה דרך. מעניינת, מתסכלת, חשובה. יאמר לזכות הוריי שמרגע שהם הבינו, הם רדפו אחרי לכל הרצאה או השקה וגם לערבי הקראה שארגנתי לתלמידי הכתיבה שלי לאורך השנים.
הילד שלכם מתופף על כל דבר שזז?
רוצה כל הזמן לאפות עוגיות?
הילדה שלכם אוהבת טיולים בטבע?
פתורת חידות מתמטיות עד שהיא מעלה עשן?
כהורים, יש לנו אפשרות לקצר לילדים שלנו את הדרך, אפילו להראות להם אותה. לגלות מה עושה להם טוב, לתת להם לזהות את הכישרון שלהם, לעודד אותם, לתמוך בדרכם.
לכל אחד מאתנו יש משאלת לב, מעין נטייה שנולדנו איתה
אפשר לזהות אותנו עליה, אולי כבר כשאנחנו תינוקים, אולי אחרי.
לעתים רק בבגרותנו אנו מתוודעים אליה.
בפעמים אחרות אנחנו לא קשובים כי כיוונו אותנו למקום אחר, אולי כי הסביבה והתנאים לא התאימו. בכל זאת, המשאלה הזו יושבת ומחכה שניתן לה להופיע ולשמח אותנו ואת הסביבה. היא מחכה להיות המתנה שניתן לעולם.
לתמוך בדרך של יצירה לא אומר בהכרח לשלוח לחוג. אלא לתת לילדים להרגיש את העונג מהעיסוק שלהם.
איך מגלים נטייה של ילד/ה? ראשית מסירים את הציפייה שיהיה כמו כולם.
שנית, רואים בפשטות שלא תאמן, מה עושה להם טוב. במה טבעי להם להתרכז, מתי הם מחייכים, מה משמח אותם. כשהזמן קופא, כשהם לא עונים לכם, כשהם מרותקים למשהו – אתם יודעים שהם שם.
לבסוף – נותנים להם להיות.
הספר "שקד רוקדת" נכתב לפני 17 שנה בהשראת מפגשים עם האחיינית שלי שקד. הוא נשלףבספונטניות אחרי סשן ריברסינג, החליק ממני כמו מים. מאז עבר שינויים, הודק, דוייק. אחר כך מצאתי לו מאיירת שרצתה לתת לו צורה.
כששרי, מאיירת הספר, היתה קטנה, היא רצתה להיות מלא דברים – סופרת, משוררת, ציירת, איכרה, צנחנית. כשהיתה בת 6, הצטרפה לחוג בלט. בחימום, כל הבנות עמדו בפיסוק מתוח, מכופפות קדימה ונשארות בתנוחה זו כמה דקות טובות, כשהמורה אומרת ברקע "אנחנו אוהבות שכואב לנו". זה לא יצר אצלה אהבה לריקוד. אבל בגיל ההתבגרות היא גילתה את הריקוד החופשי, פחות עניינה אותה הטכניקה, יותר הרגש. מאז התנועה חזרה לחיים שלה, באיורים, באנימציה ובמוסיקה. כשהיא עושה את אלה, היא חוזרת להיות ילדה.
שקד חיכתה לנו שנים, בין הדפים. עכשיו היא יוצאת החוצה ואתם מוזמנים להיות חלק מהריקוד שלה.
הספר "שקד רוקדת" מספר על ילדה שאוהבת את מה שהיא עושה ורוקדת לצלילי החיים, הוא ספר על הגשמה בתנועה, בלי לחכות שמשהו יקרה, או שמישהו יראה, אלא מתוך צו פנימי אותנטי.
34 עמודי צבע שמזיזים אותך לעשות מה שאת/ה טוב/ה בו בתוך התנועה הזו של החיים.
שלושה רגעים הפכו אותי בהשקת הספר. בחלק האחרון של ההשקה, כל הקהל, ילדים והורים כאחד, רשמו את המשאלות שלהם. כמו הבטחה, או התחייבות, או התחלה – של הגשמתם. אני מסתובבת בין חברים, מכרים וגם אורחים שלא ראיתי מעולם, וכולם רושמים. פתאום חברה לוקחת אותי לצד ואומרת לי "אין לי חלום". היא יושבת עם העט והדף, כולם יודעים – בן זוגה והילדים שלה, חברים שלהם שהגיעו איתם, ולה, היא קולטת – אין. אין חלום.
הרגע השני, מסתכם בילדה שאני לא מכירה ובאה אלי עם עיניים אדומות אחרי שהחלומות של כולם הופרחו לאוויר. היא לא הספיקה לרשום, ולכן אחרה את המועד. היא בכתה. בהתייפחות. עם המון דמעות. אמרתי לה שמה שחשוב זה שהיא כתבה, אבל היא לא הסכימה לקבל את הטיעון שלי. הבטתי בעיניה וחשבתי לעצמי, למה העפנו את המשאלות לאוויר? המבוגרים יגידו – סוג של גימיק, רעיון נחמד. אבל הילדה הזו, היא מאמינה. היא באמת מאמינה, בכל ליבה הטהור, שזה קריטי. שזה חלק מהדיל, לחשוב, למצוא, לשגר.
הרגע השלישי – החלומות שלא התרוממו. זה היה רגע מעט היסטרי. הכנתי קופסא מאוד דקה שתכיל את הפתקים הקטנים, ובהתייעצות עם שני ממלאים בעלי תואר שני לפחות בבלוני הליום, אמרו שארבעה בלוני הליום גדולים אמורים להעיף את הקופסא באוויר. אבל ברגע האמת, הקופסא התמלאה בכל כך הרבה פתקים, שהכבידו על התעופה. אחרי הניסיון הראשון חתכתי חלקים מהקופסא, בניסיון השני חבר/ה עזרו לחוטים לצאת מסיבוך עם חוטי החשמל, ובסוף – עף. למרות שהחסרתי פעימה, זה היה כל כך סמלי, כי חלומות זה לא שגר ושכח. צריך להיות שם איתם, גם כשקשה, לקבל תמיכה, להמשיך ולא לוותר. בסוף עפים.
בתום ההשקה, שוקולד שואל אותי – למה גם את, כמו האנשים שהזמנת לדבר על הגשמת חלומותיהם (זמרת, מורה לקפוארה, מטפל בדרמה) לא דברת על הגשמת החלומות שלך? חשבתי רגע ואמרתי לו, "כי אני לא יכולה לדבר על זה בזמן שאני מגשימה חלום".
