למה אני מציעה לטופליי ולכותבים בסדנאות שלי לא לפרסם את הטקסטים שאנו כותבים במהלך עבודתנו בפייסבוק, או ברשת, או בשום מקום בו איננו מכירים את הקהל?

כל טיפול או מפגש סדנא אני פותחת ב 10 דקות של כתיבה ספונטנית. ההנחיה היא לכתוב במשך 10 דקות בלי הפסקה, בלי לתכנן ובלי למחוק. המטרה של התרגיל היא להפריד את העולם שבאנו ממנו כדי להיכנס למרחב היצירתי המאפשר בזמן המפגש. כמו כן לנקות את המחשבות המרעישות בראש ולהשליך אותן לדף בשביל להשקיט. אבל יש עוד מטרה לתרגיל הזה, והיא לכתוב בידיעה שלא מקריאים את מה שכותבים ולהבחין באיזה אופן זה משנה את חווית הכתיבה. הכותבים מעידים כמה חופש יש להם כאשר הם יודעים מראש – שלא יהיה קהל. שזו שיחה ביני לבין עצמי.

כי ברגע שיש קהל, נכנסת לתמונה ביקורת.

ביקורת יכולה לשפר, לחדד ולשייף, אך היא גם יכולה להרוס ולפגוע בהנאה ובביטוי.

יצירתיות על פי הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים וויניקוט, מאופיינת כמצב בריא וכהוויה יומיומית וספונטנית של מימוש כוח החיות האישי של כל אחד ואחד מאיתנו בני האנוש.  "מרחב יצירתי", מושג שתבע וויניקוט, הוא מקום בו הילד משוקע בתוך המשחק, ובורא לו עולם משל עצמו. ההוויה הזו לא מתרחשת על במה, או במשחק עם כללים, או בעבודת האמנות, אלא בנינו לבין עצמנו, בכל רגע ורגע.

בעידן שבו שרים כדי לקבל ציון, עושים ספורט כדי לנצח בתחרויות, כותבים כדי לקבל לייקים, אנחנו מתרחקים מהמרחב היצירתי  הבונה את העצמי.

במחקר בו בדקו אושר של משתמשים כבדים בפייסבוק נטען שאנחנו יכולים לבלות שעות בגישוש אחר שאלות כמו ״איך הולך לחברה שלי בעסק שהיא הקימה?״, ״מי עוד סיים תואר שני, באיזה תחום ובאיזה קצב, וכמה הוא יפה בגלימה של סיום התואר שלו?״. ההשוואה הזו היא קטלנית מסיבה פשוטה. אנחנו רואים בדיוק את מה שאנשים בוחרים להראות לנו, אבל משווים את זה לתמונה הכוללת של חיינו. אנחנו משווים את החיים שלנו (עם הטוב ועם הרע) לנוצץ, היפה והמהונדס של החברים שלנו, וכך מסיימים בתחושה שהחיים של כולם הרבה יותר טובים.

המחקר גילה שעל פניו, נראה שפייסבוק באה לעזור לשתף מידע ולהחליף חוויות. כביכול, התמיכה החברתית והאהדה אמורות לשפר את האושר. אך בפועל, המשתמשים סובלים מהשוואה חברתית ברמה גבוהה, שמתרגמת לירידה באושר. מכיוון שכאשר אתה משוווה את עצמך לאחרים כל הזמן, אתה פחות מאושר.

עוד נמצא שעצם המחשבה על שיתוף או כתיבת פוסט מעוררת אצלנו את מרכזי העונג במוח עוד לפני שכתבנו ושיתפנו וגורמת לנו לתחושה טובה.

שווה לבדוק עם עצמכם האם ההנאה הזו לא מגיעה על חשבון ההנאה האותנטית מהרגע שאתם חווים. עד כמה אנחנו עסוקים בלהראות ולהיראות לעומת המיקוד בחוויה ובעוצמת המציאות. למשל כשאנחנו מצלמים, כדי לתעד, או להראות, או כדי שתשאר מזכרת, אנחנו בעצם יוצאים מהרגע הזה, אל העתיד. בעצם אנחנו מפספסים את החוויה העכשווית.

גם המשוב ברשת הוא לא תמיד מה שהיינו רוצים. "מהממת" על טקסט שמישהי הקיזה עליו דם, זה לא הפידבק הכי מדויק, ואין לנו אפשרות להגיב, כי הרי מספיק שפרגנו לנו, אז לבוא בטענות?

בקבוצת כתיבה יש השוואה, אבל היא חלק מהחיים האמיתיים והיא מוגנת. יש מבט עיניים, החיבוק הוא אמיתי ולא וירטואלי. אפשר לדבר על הקושי להיות חלק מקבוצה, לקנא, להתחרות, ולדבר בפתיחות ובאחריות על כך שכולנו סובלים מביקורת והשוואתיות.

כולנו רוצים משוב, הדהוד, עיניים מביטות ואוזניים מקשיבות. רצוי לעשות זאת עם אנשים קרובים, שאתם מקריאים או יושבים לידם.

איך תדעו שאתם באזור הבטוח של החשיפה בפייסבוק?

  • אם אתם מחפשים אישור לגבי איכות הכתיבה שלכם ברשת, ותרו על הפרסום.
  • דברו עם עצמכם בכנות לגבי מידת תלותכם בתגובות.
  • דאגו שתמיד יהיו לכם גם טקסטים אישיים, שאתם משאירים במגרה, בינכם לבין עצמכם

מאחלת לכם כתיבה מהנה ופרסום בריא ונכון לכם.

אהבתם? שתפו!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן