דם. ירד לי דם. לא מפצע, לא מחולי. ממקום שלא ידעתי, מכיוון שלא הכרתי. מיד אחרי הגילוי בא הכאב. בבטן התחתונה, ליד המותן, כאב מפלח עצמות. הסתכלתי על אמי בחוסר אונים, אבל בניגוד למזור שהציעה לי בכל עת, היה לה מבט מובס בעיניים. מבט של חוסר ישע, שמצביע על דרך חיים. מבט של צער על כך שהכאב לא פסח גם עליי. היא הורישה לי אותו באותו גוף שהעניקה לי, מתוך אילן היוחסין הנשי.
“ירח אדום” היה אמור להיות סרט דוקומנטרי באורך מלא. הסתובבתי ברחבי הארץ וצילמתי 35 שעות של נשים המדברות על הוסת שלהן –
אישה שמתמודדת עם כאבי תופת עד שמבהילים אותה לבית חולים.
אם שכולה שהמחזור נפסק לה בגיל 40 כשבנה נהרג בצבא.
נערה שנוהגת לצייר עם דם הוסת שלה. ציור – דינה ארגוב
אישה שהמחזור שלה דעך ורק אז קלטה שבקרב בנות משפחה הוסת נפסקת בגיל 35 ויש לה שנה לעשות ילדים, אם כבר לא מאוחר…
דיברתי עם בעלי מקצוע מהתחום –
רופא, יחיד בארץ שזו התמחותו, שמספר על נחיתותו בשל הבחירה לעסוק בתחום ועל הזילות ביחס ברפואי והמחקרי לנושא הוסת.
מנחות סדנאות להקלה בכאבים ולחיבור לעצמה הנשית.
נשים שמייצרות תחבושות רב פעמיות שיתרונן אקולוגי וכן בלהכיר את הדם מקרוב.
הגשתי את התסריט ללווייתני הטלוויזיה.
*
פעם, המחזור היה עניין קדוש. נשות השבט היו מקבלות וסת יחד, בדרך כלל כשהירח מלא. הילדים הופקדו בידי הגברים, והן היו מתכנסות כולן ב’אוהל האדום’. כמו בית הקפה שלנו היום, זה היה זמן איכות בו החליפו בינן לבין עצמן חכמה נשית בצורת הקשבה, פרגון, העברת ידע. כמה ימים כל חודש, רק נשים, לאור ירח. שרות, משוחחות, חוגגות.
היום אנחנו מנסות להעלים את הוסת מן העין, להמשיך כאילו אנחנו בלי. היום זה מטרד נשים סובלות מתופעות לוואי קשות ויש שמפתחות אל הרחם טינה של ממש.
שנים שהיתה לי “דודה” לענין הוסת. אולי בגלל שעברתי תהליך, גם בסיפור הזה. עם השנים מצאתי שהכאב הוא לא גורל. הבנתי יש קשר בין איך שהיא באה לאיך שהיה החודש שלי. הבנתי שההתנגדות שלי לכאב העצימה אותו. הבנתי שההבטחה “בעצב תלדי בנים” חרוטה באופן גנטי בכל אחת מאיתנו.
רציתי להביא את מה שהיה לאורך שנים טאבו בין דורות, בין נשים לגברים, בין החברה לחיי הבית – למודעות, לשיח. זו התמודדות שאינה קשורה רק לאישה אחת עם גופה, אלא להתנהלות דור של נשים שלמרות כל השחרור, עדין מיישרות קו לנורמות גבריות, ומתעקשות לשדר חזות של ‘עסקים כרגיל’.
*
קיבלתי תשובות שליליות לגבי הסרט, ואז הייתי בהיריון. כשהוסת לא מופיעה, הקשר מתרחק. לכמה שנים זה הפך לא רלוונטי. אבל הסיפור שלי עם הוסת לא הסתיים. היום, סרט גדול עלי, אז חשבתי על תהליך מקוצר. רתמתי כוכבות לפרוייקט, שני ימי צילום, חודשיים עריכה, וזה מה יצא.
איך את עם הוסת שלך?
יש לי בקשה – אם הסרטון עשה לך משהו, אשמח שתתייגי חברות נוספות ותחלקי איתן כאן