בנסיעה הראשונה לסדנא, ניסיתי בעיקר להשיל מעלי את מעיל האשמה שעטף אותי מכל עבר,

כשחשבתי על זה ששוב אני עוזבת את ילדיי לעוד אחרה"צ שלמים.

הזכרתי לעצמי שמגיע לי ושכבר מזמן אני רוצה זמן לכתוב. הזכרתי לעצמי

שזו המתנה שנתתי לעצמי השנה ושאני לא מוותרת על החלום להצליח להוציא את הספר שלי.

כשסיפרתי לאמא שנרשמתי לסדנא, היא ניסתה בעדינות להניע אותי מזה.

"בורילי, את כל כך עמוסה גם ככה, אולי תשמרי את האפשרות הזו לעוד כמה שנים?

בעתיד יהיה לך מלא זמן לזה" .

אך אני התעקשתי! נרשמתי ונסעתי.

כשהגעתי לחנייה, מיה עמדה בכניסה לבית והנחתה אותי ללכת מסביב,

לרדת במדרגות ולהיכנס לחדר הסדנא.

היא אמרה שכמעט כולן כבר שם ושהיא מחכה למשתתפת אחרונה שצריכה להגיע.

הלכתי מהורהרת בשביל, תוהה את מי אפגוש עוד רגע ומה אצליח להפיק ולכתוב ואיך זה הולך להיות.

ירדתי במדרגות המובילות אל הסטודיו ומבעד החלון הגדול ראיתי קבוצה אנונימית של נשים רכונות כל אחת מעל מחברת ושקועות בכתיבה.

הייתי כל כך עסוקה בלהביט בהן, שלא שמתי לב כלל לעובדה שהמקום אותו חשבתי לכניסה, היה למעשה דלת זכוכית סגורה

וכך קרה שנחבטתי בחוזקה בחלון הזכוכית ומעוצמת המכה נהדפתי לאחור.

כך התחילה עבורי סדנת הכתיבה.

כשנשים זרות, שונות כל כך, יושבות יחד מכונסות בכתיבתן, אישה הנחבטת בחלון בכניסתה' אינה מצליחה ככל הנראה להפר את קדושת הכתיבה.

התיישבתי טרודה, מסוחררת קמעה, מיה התיישבה בראש השולחן וללא שהיות הקישה על גונג קטן שהיה מונח לפניה.

"עשר דקות כתיבה" אמרה, ואני, אחרי שבריר היסוס, התנפלתי.

המילים יצאו בלי מאמץ או ויסות או חשיבה, ממש נשפכו על הדף הלבן ונראה היה שאני יכולה לכתוב ולכתוב ולכתוב בלי להפסיק.

כמה נפלאה ומפתיעה היא חדוות הכתיבה, כמה צמאתי לזה כנראה.

ואז החלו שיתופים, וזיכרונות וחוויות והקראות ואני הרגשתי שהמיכל שלי מלא על גדותיו,

מתקשה להכיל עוד משהו ביום עבודה עמוס מטופלים מורכבים, דורשניים – מטופלי יום ד'.

בדרכי חזרה התייסרתי. באתי לכתוב את הספר שלי, משימתית כהרגלי והרגשתי שזה לא מדייק לי.

דיברתי עם מיה, היא הציעה שלא אוותר, שאתן לעצמי את מתנת המסע.

דיברתי עם נרי, ביקשתי ממנו שיעזור לי להשאיר בבית את האשמה.

בדרכו הוא פרגן ואני לא ויתרתי והחלטתי לתת צ'אנס לעצמי, לקבוצה.

פעמיים עוד היססתי ואז התמסרתי.

שנה עברה, המון מילים, תרגילים, הפתעות, רגשות, הפנים נהיו מוכרות,

ממש אפשר היה להרגיש איך יחסים נרקמים, איך נולדת לה אינטימיות, איך נהיית פתאום קבוצה.

נשית, חזקה מלאה בחמלה.

*

כתבה את הסיפור – ענבר בראל שהשתתפה בסדנת הכתיבה השנתית לנשים "מסע הגיבורה שאני" בשנת 2017

ענבר מרכזת את לימודי הטיפול בנוכחות בעלי חיים במכללת אורנים.

אהבתם? שתפו!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן