לפני כמה ימים הלכתי לים, רציתי לשטוף את הלב מיום קליניקה ארוך
בניתי על שקט ושקיעה. היה יום חם וקו החוף היה די תפוס.
בכל זאת מצאתי מקום בין הנופשים והתיישבתי להתרגע.
פתאום התחיל בכי מימין, חשבתי לעצמי – תכף יעבור, המשכתי להתרכז באופק
אבל הבכי לא עבר.
הבטתי אל המחצלת שמימין לי וראיתי שהילדה הבוכה לא קטנה, אולי בת שש
והבכי לא פוסק.
הסתכלתי אם יש מקום לעבור אליו, וקו המים היה עמוס.
ניסיתי להתעלם.
אחרי עוד כמה נשימות עמוקות, כשהבכי נמשך ונמשך, הסתכלתי שוב
וראיתי את האמא שליד הילדה הבוכה, עם ראש בין הידיים.
עוד מבט חטוף אחד – והבנתי את הסיפור
זו היתה ילדה עם צרכים מיוחדים.
הבטתי בה שבוכה בטון גבוה ומתמשך, ובאמא המותשת שלצידה
מרימה מידי פעם את הראש ומתבוננת סביב, אולי מרגישה לא נעים מהמצב.
חזרתי לים וחשבתי – איך באתי למשהו אחד, וקיבלתי משהו אחר.
אני יכולה להמשיך להתנגד עד מחר, ואני יכולה גם לבחור אחרת.
הסתובבתי אליהן, הפעם עם כל הגוף, וברגע שהאמא הפנתה מבטה אלי
חייכתי אליה.
זה היה חיוך קטן ופשוט
שאומר שזה בסדר. שמה שקורה כאן זה בסדר גמור.
שהבכי לא מפריע לי. ושתרגיש בנוח.
השתמש שקעה כאומרת – השיעור הסתיים.
זה הסיפור איתו התחלתי את קורסי הביבליותרפיה השבוע באורנים
כפתיחה לרעיון לפיו
אני יכולה לשנות את נקודת המבט כל רגע, מבחירה.
2 קבוצות, כמעט 40 סטודנטיות וסטודנטים יוצאים איתי למסע מופלא
בנבכי היצירה, הנפש והקשר בניהן.
אז איזה סיפור את.ה יכול.ה לשנות?
