ללמוד לכתוב ולדבר מהתחלה בגיל 59? זה רק קצה הקרחון של המאבק של דורון נשר – במאי, שדרן, סופר – מלך המילים.

ב 2012 לקה דורון נשר באירוע מוחי והובהל באיחור לבית החולים לאחר שאשתו גלגלה אותו בתוך שטיח (זוכרים את סיפור מחדל הפינוי של מד"א על רקע אי הסכמה?).

בספרו "המוח שלי ואני" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא פורש באופן כן וחשוף, תחושת חוסר אונים משווע:

"זאת צרה. זאת כנראה הצרה הכי גדולה שיכולתי לאחל לעצמי. דווקא לי, שכושר הדיבור שלי הוא לא רק סוג של התקשרות, הוא העולם!.. אני, שהשם שלי היה ברור שהוא קשור לאיך שאני מדבר. והנה אני בבית חולים מתעורר, פותח את הפה, ואז כלום. אני מתכוון לכלום". עמ' 48

בספר הוא פורט את תהליך השיקום המייגע בו הוא לומד לדבר שוב, כמו ילד, עם מחברת שורות של כיתה א' מעוטרת מילים ותמונות שמתחו בניהן קו.

אבל הילד הזה הוא נחוש. רבים שמוחם נפגע, בשל האובדן הפתאומי, חשים שיתוק, חוסר כוח, ייאוש. אני רק יכולה לדמיין את התסכול של יכולות בסיסיות שנעלמות בין רגע כמו הליכה, תקשורת וכתיבה.

נשר מקיים שיחות עם אלוהים, כותב שבטח הוא צוחק כשהוא רואה אותו ככה, סובל. מחשבות על למה זה קרה דווקא לו? אולי זהו תשלום על חטא קדמון? הוא מבטיח להיזהר בלשונו מעתה. צחוק הגורל –  לוקח לו כל כך הרבה זמן לארגן מחשבות, להוציא מילה, שאין לו ברירה אחרת.

בתהליך השיקום במרכז ברעננה, פגשה אותו עדינה שריד, מרפאה בעיסוק שעלתה על הדרך שתוביל אותו חזרה לעצמו. כל יום הם נפגשו בין תשע לעשר, הוא הכתיב לה מחשבות והיא תקתקה על המחשב, תוך שהיא מרוגשת מההתבוננות הפרטית הזו, על מה שהוא עובר, על המקום, עליה עצמה – ממקור ראשון. זוהי ביבליותרפיה במיטבה, היכולת לספר את הסיפור, היא הריפוי.

מה עוד עזר לו במלאכת החזרה לחיים? הספורט ומציאת הקשר בין יכולות גופניות לקוגניטיביות. המשפחה והחברים שהיו סביבו תמכו עודדו ונשארו לצידו. האפשרות לחוש רגשות קשים – בכי, שברון לב ובושה, ומצד שני להתרחק מידי פעם מהסיפור, להנות מהומור ולקרוץ לעצמו:

"אני יכול לתאר לעצמי את הסופר של ספר בראשית עולה על העניין ההוא שמשה יהיה לו פגם בדיבור! הוא קם מהכיסא, רץ החוצה, הרים את הראש למעלה וצרח :יש! הוא הבין את הבחירה. הפגם האולטימטיבי. דווקא משום קרבתו הגדולה של משה אל האל.