זה קורה לי מעט, שאני לא יודעת מה אני מרגישה אחרי שאני מסיימת ספר.
סגרתי אותו ושכבתי במיטה בוהה בתקרה, מנסה להבין.
האיש שאל מה קורה, התחלתי לספר לו את העלילה, ופתאום זה הכה בי.
הרגשתי מחנק, כאילו הסיפור לופת אותי מכל הכיוונים ומכניע.
הספר איך לאהוב את בתך של הילה בלום (הוצאת כנרת זמורה דביר),
כתוב כאפיזודות קצרות, קפיצה בזמנים, זיכרונות, מחשבות והפניות לסיפורי אימהות אחרים, סמוכים, שחולפים ליד האם המספרת.
בתוך סבך פשוט, עם מעט מילים, עולה סיפור כואב, על אפשרות לנתק בין הורים וילדים, בין אמא לבת.
אמא עם כוונה לאהוב ובת שחייבת להשתחרר
מהאם ומעצמה בשל אירוע כואב, או בגלל חנק כללי שאופף אותה.
מתוך הספר
"היא חידה, אמרתי לארט. אבל גם אני הייתי חידה לאמי, ואמי היתה חידה לאמה וכך הלאה לאחור עד אפס הדורות. ובכל זאת ילדות אינן נוטשות את אמותיהן כמעט אף פעם, אמרתי לו. גם לא את האיומות ביותר או הרעות ביותר או קשות הלב ביותר, הן נשארות בנותיהן, הן בנותיהן מאז ולעולם, אין דרך לבטל את זה. למה לאה? כל חיי הכרתי רק קומץ אנשים שהעידו על ילדות מאושרת. כל השאר ניצולים, לכולם ניתן הכל יותר מידי או פחות מידי, החיים הם תמיד מסע ארוך של החלמה מהילדות. למה לאה?" עמ 118
אני לא רוצה לקלקל, לכן לא אספר אם האם מצליחה לאהוב או אם הבת מצליחה להיחלץ
אך התחושה שיצאתי איתה, של הצפה, השאירה אותי חשופה, מול מחשבות ומנגנונים מוכרים ונחבאים,
של רצון להגן על ילדיי, אולי דרך הצמדתם אלי לנצח.
תרגיל ביבליותרפיה (טיפול בכתיבה ובסיפור) –
ספר.י על פעם שהשתחררת מהורייך או שילדייך השתחררו ממך.