שלוש מחשבות על חנוכה…

תודעה ניסית.

כשאני מבקשת בסדנאות לכתוב על נס, הן הולכות על הקצה – הצלה מתאונה, טביעה, נפילה.

אז אני מבקשת לכתוב שוב והפעם לא על כמעטים, אלא על ניסים שמחים כאלה – של חיבורים קוסמיים, הפתעות שלא ציפינו, רגעים של מלאות.

ואז הן מספרות על מפגש עם בני זוג, מציאת עבודה חדשה שהתאימה בול, אפילו מחלה, שהגישה להן את עצמן אחרת.

אם מזיזים קצת את הוילון האפור של היומיום ומסתכלים על כל מה שקורה לנו כמו בפעם הראשונה

על הגוף, על האנשים, על העבודה, אפילו על השגרה, אפשר לשנות את צורת המבט ולהפוך, בעצם הכל – לנס (ראי תרגיל בסוף).

ניסים שבשגרה / מאיה ויינברג

זֶה הֲרֵי לֹא פָּחוֹת מִנֵּס שֶׁהַבֹּקֶר קָם עַל מְקוֹמוֹ
מִתְקַיֵּם וּמַמְשִׁיךְ.
הָאֲדָמָה לֹא רוֹעֶדֶת, מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה גַּם שׁוֹטֶפֶת
גַּם סוֹחֶטֶת, הַחַשְׁמַל זוֹרֵם בְּמַסְלוּלוֹ הַחֲשָׁאִי.
הַלֵּב לֹא קָרַס, הַבֶּטֶן לֹא פָּקְעָה
יוֹם חָדָשׁ אוֹזֵר אֹמֶץ וּבָא
עוֹמֵד לוֹ הַכֹּחַ לְצֵאת אֶל הַדֶּרֶךְ
יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת
(אַתְּ זוֹכֶרֶת
וְנִזְהֶרֶת)

לגרש את החושך

מצטערת אם אני הורסת את החגיגה, אבל השיר באנו חושך לגרש, קצת מפספס את הרעיון של החג.

אמרתי זאת להפתעתם של מורים בתיכון, במהלך השתלמות על ביבליותרפיה.

זוהי העונה בשנה בה מועדי האור והחושך נחגגים בתרבויות השונות, וזאת לא על מנת שניחנק מסופגניות או נטפטף נרות לנצח, 

כולמר גם, אפשר, זה נחמד, אבל במהות פנימית יותר של חגים אלה,

הם מזמינים אותנו להתיידד עם חלקים חשוכים ומוארים בתוכנו.

החלק החשוך, זה שאולי היינו רוצים לגרש, הוא הצל – כל מה שאנו מסתירים ולא רוצים שידעו עלינו, תכונות כמו חולשה, קנאה, זעם ועוד.

כשאני מגרשת אותו, אני בעצם מגבירה את הריחוק הפנימי ממנו ויוצרת פער בין מי שאני בחוץ ומי שאני בפנים. לעתים הפער הוא ממש בלתי נסבל.

החלק המואר מכונה לעתים הצל המוזהב – כל הכוחות שטמונים בנו, אלה יכולים להיות – מנהיגות, יצירתיות, תעוזה ועוד

למרבה הפלא, לעתים גם אותם אנו מסתירים.

משחק העליה והירידה של האור והחושך באמצעות נרות, יכול לעזור סימבולית במעבר בין האפשרויות, ובבחירה לראות את הקצוות

קודם כל לעצמי, אחר כך למעגל קרוב ולבסוף – לעולם.

כיצד מתרחש התהליך של החשיפה?

יש שמתרגלים באמצעות מדיטציה, אחרים בתפילה ואני בכתיבה. זה הכלי העיקרי שעומד לרשותי על מנת להתוודע אל הלא מודע, לעבד חלקים בתוכי, למצוא את הסיפור שלי.

לא מדובר בתיעוד, אלא בעבודה פנימית שמתרחשת בתוך תהליך יצירה אקטיבי, בו אני מפרקת ובונה מחדש, חושבת בקול, מארגנת ואוספת.

להגביר את האור

ואולי התודעה הנשית, לא נלחמת בחושך, אלא פשוט מגבירה את האור:

תמיד תשאירי פתח / מירה שנקר

היכולת לבחור בשמחה,

ואת מהמסוגלות לקום ולהזדקף

אחרי סערות שמכות,

לא לומדים בכיתות צפופות.

לומדים בחדרי המדרגות,

כשאהבה שאחזת בה שנים

נוזלת לך מהידיים,

לומדים בשדה התעופה

כשידייך מנופפות לשלום

אך ליבך עוד מהסס,

לומדים בבתי חולים

שם מגלים שלחיים תוכניות משלהם.

גם אם סערה בקרה אצלך,

לעולם אל תסגרי את התריס עד הסוף