כבר בשורה הרביעית, אנחנו יודעים שגיבורת הסיפור הרגה את בן זוגה, "יריתי לו בין העיניים".
עכשיו נותר להבין – מה הוביל לשם.
מדובר על אישה שויתרה מראש על אהבה.
יאמר לזכותו של הגבר לו נישאה, שהוא אמר לה שאינו אוהב אותה, אלא מישהי אחרת, איתה היחסים אינם יכולים להתממש.
בכל זאת הוא היתל בה, כי יצר יחסי קרבה, יזם מפגשים באופן קבוע והצהיר שהוא לא יכול בלעדיה.
למרות החתונה וההצהרה, הוא חוזר להיפגש עם האישה האחרת בסתר.
מסתבר שהיחסים בין הגבר לפילגש ידעו עליות ומורדות ושהבעל נפגע מהם לא פעם. בכל זאת הם יחד.
דמותה המסתורית של הפילגש מוציאה את האישה מדעתה עד שלאחר אירוע עצוב, נמאס לה לדמיין אותה והיא חותרת לקשר.
כשהיא נשאלת למה התחתנו, האישה עונה: "התחתנתי איתו כי רציתי לדעת תמיד איפה הוא. והוא תמיד יודע איפה אני. הוא יודע שאני כאן, מחכה לו. אבל אני לא יודעת איפה הוא. הוא לא בעלי. בעל זה מישהו שאתה תמיד יודע איפה הוא. זה מישהו שכששואלים אותך 'איפה הוא'?, אתה תכף יכול לענות ואתה לא מפחד שתטעה. אבל עכשיו אני לא יוצאת מהבית מהפחד שאפגוש אנשים שאני מכירה והם ישאלו אותי 'איפה הוא'? תבין, אני לא אדע מה לענות. עמ 36
אז יחסי השליטה, שבאים לידי ביטוי ביחסי הנישואין, לא שוויוניים. והשאלה
האישה כביכול מקבלת את המצב. שתיקה הנתפסת כהסכמה, אבל תחתיה מתחיל לבעבע זעם.
מה האפשרויות של גיבורת הסיפור?
היא יכולה להמשיך לאפשר לגבר שלה לזכות בפנטזיית הפיצול (האישה איתה אני חי, מגדל ילדים, משלם משכנתא, מול האישה איתה אני מבלה במיטה), מה שכביכול עשתה.
היא יכולה לדרוש שיפסיק להיפגש עם הפילגש.
היא גם יכולה לעזוב אותו.
אבל היא לא מסוגלת – לא לדבר, לא לשים גבול ולא ללכת.
בכל זאת, התסכול לא הולך לשום מקום, ולכן היא בסוף סוגרת חשבון עם הגבר אותו אהבה, באלימות.
שאלה ביבליותרפית – איזו שתיקה של זעם את.ה נוצר.ת בתוכך?
