סופר צללים שטס לארץ כדי לשמוע גזיר סיפור מחייו האישיים.
החלק הראשון מסופר מנקודת מבטו הנערית, מול דמות הגיבורה.
בחלק השני הוא נפגש איתה עשרים וארבע שנים אחרי,
חוזה בתהפוכות שעברה ושומע בפעם הראשונה את הסיפור, ממנה.
הספר "השושבין" מאת סביון ליברכט (הוצאת כתר)
מספר על נכות, שידוך, כניסה למשפחה חונקת, התעללות רגשית וכספית,
כל אלה מנת חלקה של הגיבורה של הסיפור.
אך היא לא נותנת לאף גחמה, רכילות, הקטנה – להביס אותה.
למרות עברה הפצוע היא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ויש לה דרך להשיג. הכל.
תמיד מענין אותי לקרוא ספרים שנכתבים בידי דמות סופרת.
הרי זו הזדמנות להציץ לעולם הכותבים. מלאכת הכתיבה גם היא נידונה בטקסט:
אילו סיפורים אנו מספרים לעצמנו וכיצד אנו מעצבים אותם בתוך בליל הזיכרונות.
מה נשמט ואילו פרטים מתארגנים אחרת. אילו סיפורים אנחנו מעדיפים לשכוח וכמה מעט אנחנו יודעים על התמונה הגדולה.
כיצד עניינים כמעט טכניים עלולים לסדר את הסיפור אחרת לגמרי ומה התגובה לשינוי הסיפור.
"ככל שמתקרב המטוס לישראל אני שב והופך בשאלה: האם באמת ביקרה אדלה באתר המקצועי שלי וכך נודע לה על עיסוקי כסופר צללים? האמנם רמזה לי שהיא מזמינה אותי כדי לספר לי את סיפור חייה? מה מן הסיפור הזה ראוי שייכתב? או אולי היא מבקשת לתעד את השנים שבילתה בפנימייה? את השנים שלפני הפנימייה? האם היא רוצה להוקיע את דודיי ודודותיי על העוול שהסבו לה? לתאר איך השיאו אותה לגבר נכה כפול ממנה בשנותיו? האם היא עדין משרתת אותם בחנויותיהם בשכר זעום, פורעת את דמי השכירות, בלשונה של אמי "מנוצלת כמו שפחה"?" עמ 80
