הידיעה מאין באתי היא הראשית ממנה הגיבורה יוצאת למסע הבירור – לאן היא הולכת.

המסע לא מתחיל מאין, יש מעבר פעיל של אמונות מכוננות, צידה לדרך.

בחלק הראשון של החיים, הילדות, מופעלת הגיבורה על ידי הדפוסים התורשתיים באופן עיוור. 

אין אפשרות להשוואה ולכן נראה שהכל מולד והנחה שככה זה בחיים.

בגיל ההתבגרות יש הבשלה למסוגלות להסיר את הלוט ולראות את ההורים לא רק בתפקיד מולנו.

הדמויות האלוהיות הופכות אנושיות.

זוהי נקודת שבר לא פשוטה, שבאה לידי ביטוי בכעס, באובדן אחיזה, בפירוק.

אך אין לאן לברוח. יש לעבור דרכה על מנת להתפתח.

הגיבורה מתחילה לנוע למרחבי חופש ללא הורים.

מציאת קבוצת השוות, החברות, היא הדרך הבריאה להתרחק מהבית ולהתבונן עליו מבחוץ.

הגיבורה מכירה אפשרויות אחרות, נפתחת למנעד רחב של התנהגויות, אמונות, רעיונות.

עכשיו מתרחשת בחירה – המשכיות הצידה הרלוונטית, שמשרתת אותה

השלת מה שאינו נחוץ עוד.

כאן מתחילה הגבורה – הכרה , מיון, אימוץ, שמיטה,

ונשיאת המחירים שבעקבות כל אלה.

זוהי לא פחות מקריעת ים סוף הפרטית של כל אחת מאתנו.

הגיבורה מאפשרת לאבל להציף אותה.

לאחר ההתמקמות מחדש הגיבורה חוזרת.

היא שבה הביתה ועומדת מול הוריה, חיים או מתים.

מודה להם על המורשת מצד אחד,

וחשה עצמיות בוגרת שמציעה מטעמה ארגון חדש של האישיות, מצד שני.

הכרה בחסד המפגש ונוכחות בשלב הפרידה,

מהוות את אקורד סגירת המעגל מול ההורים.

*

בסדנא "מקש לזהב" פרשנו את שמות הורינו

והצגנו אותם בגוף ראשון, בשפה שלהם.

דרושה לכך בשלות וגדלות רוח, כי אצל רובנו הפצעים טרם נרפאו או שהתהליך עדין לא הושלם.

הנחנו על האדמה, תחת מעגל העצים שסביבנו ובחסות הרוח הגדולה,

את מורכבות היחסים, שכוללים גם סירוס, אימה, השפלה ונתק,

וגם הכרנו בחלקם המשמעותי של הורינו במסע, הרוכש להם כבוד,

של מי שעשו את כל שהיה באפשרותם ואהבו אותנו בדרכם.