[trustindex no-registration=google]

בעצב רב קוראת את התחקירים הקשים על אשרם במדבר, על המיניות המקודשת, על ניצול מטופלות ומטופלים בסשנים פסיכדלים,
וחושבת על החמקמקות של משחק הכוח בתפקיד המטפלים:
כמה קל ליפול לבור של אגו
וכמה נורא לפגוע באדם שבא לבקש עזרה.


אנחנו בחבורה שמידי פעם עורכת סווטלוג' (בקתת הזעה). בקיץ היינו בקמפינג והטקס התקיים ביום. נכנסתי דלת ראשונה (מדובר בארבע דלתות, כמו ארבעה שלבים), הזענו בצוותא, כולל שירה ותחושות שונות שמציפות. סיימנו דלת ראשונה ויצאנו החוצה. כשבאתי לחזור לדלת השניה, פתאום הרגשתי שזה לא מתאים.
שהסיטואציה חשופה לי מידי.
ניסיתי לחשוב על ההבדל, הרי זו לא פעם ראשונה שאני בבקתת הזעה, כולנו עם בגדים, סמכתי על מוביל הטקס, היה שם כבוד ומרחב נקי ונעים ובכל זאת – משהו חרק לי. פתאום הבנתי, שהעניין הוא שהטקס הפעם באור וביום (ולא בחושך ובלילה כמו בדרך כלל) ו.. כן, מדובר בלהזיע עם עוד 30 אנשים, נשים וגברים,
במרחב סגור ומאוד אינטימי.
לא המשכתי.
כשמישהי שאלה אותי למה אני בחוץ, תוך שאני מעבדת עם עצמי, חלקתי איתה שזה הרגיש לי כמו סקס. והיא הסתכלה עלי המומה ואמרה –
נראה לי ששמת עכשיו מילים לתחושה שהרגשתי בעצמי.


עברתי בחיי רגעים בהם לא ידעתי. כאלה בהם לקח לי זמן לשמור על עצמי.
אבל היום, הפער בין התחושה בלב, בגוף, ובין מה שצריך, או לא צריך לעשות, הולך ומצטמצם.
זו מיומנות נרכשת של הקשבה ונוכחות שאני משתדלת להנחיל לילדיי מיום היוולדם.


זה כל כך לגיטימי הכמיהה להשתייך, להרגיש נאהבת, לקבל הדרכה. מה שיכול לעמוד מול המשאלות האדירות האלה זו תחושת הבטן. הגוף יודע, הלב יודע,
כשלא נעים לך, כשמלחיצים אותך, כשאת.ה עצוב.ה, אלה הסימנים לחדול, להתרחק, להימנע.


אני מזכירה למטופלים והמטופלות שלי שהבחירה היא שלהם בכל רגע ורגע, אם להמשיך בטיפול או להפסיק, אם לקבל דברים שאני אומרת או להתנגד, אני מזמינה אותם להטיל ספק, להעמיד אותי במקום, להיות פתוחים, כנים, אותנטיים. זו אכן דרך ארוכה יותר וקוסמת פחות, אבל מניסיון שנים במרחב, אני יודעת שאין קיצורי דרך. 
ולדעת לבנות אינטימיות מיטיבה – זה בערך כל מה שיש לי להציע.

אהבתם? שתפו!
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן