חבורת גברים זקנים וילד אחד, הולכת בלילה חשוך להשיב את שאבד.
בחודש יוני של שנת 455 בקירקוס מקסימוס ברומא,
בעת שוד של שבט הוונדלים בעיר הם מנסים להציל את מנורת משה מבית המקדש.
ההליכה שקטה ומפוחדת ועצמתם אל מול הזהב והפאר הנאספים ברומא בכרכרות לעבר ספינות השודדים, הוא התפילה לבדה.
שטפן צוויג מספר על המסורת ככוח העומד מול המודרניות, בוירטואוזיות נוגעת ללב.
"על פני האדמה ההרוסה הזאת המפלט, השקט והנחמה שכנו בתפילה בלבד. שכן התפילה היא מופלאה. היא מקהה את הפחד בהבטחה גדולה, היא מרדימה את אימת הנשמה בהמהום מנגן, היא נושאת את הלב הכבד לעבר אלוהים על כנפה הלוחשת. משום כך טוב להתפלל בשעת מצוקה, וטוב יותר להתפלל אף יחד, כי כל קושי קל יותר כשנושאים אותו יחד, וכל דבר טוב מוטב בפני אלוהים כשהוא נעשה בצוותא."
המנורה הטמונה / שטפן צוויג. הוצאת תשע נשמות, עמ' 19.
תרגיל כתיבה –
היזכר.י בתפילה שלך, באירוע, במקום בו זה קרה, מה היה לשונה, למי הופנתה, האם נענתה.
