זה די מדהים, לשלם למישהי כסף, הרבה כסף, כדי שתגיד לך מה לא טוב ביצירה שלך.
התחלתי מחוות דעת, מה שנקרא "לקטורה". גם לשם צריך להתקבל. כלומר שלחתי וחיכיתי לתשובה, אם היא בכלל בעניין של לקרוא את כתב היד שלי. עלמה כהן ורדי חזרה ואמרה שכן, מה שכבר שימח. כשישבנו בבית הקפה בתל אביב לפגישה שאחרי, אמרה שמאוד אהבה את הספר, ולצד האמירה מחממת הלב הזו, הגישה דף עם רשימת הערות ועניינים לטפל בהם, עד שחשכו עיניי.
חזרתי הביתה ונהייתי חולה. לא יכולתי לגעת בטקסט כמה ימים, הייתי צריכה להירגע. אחר כך שינסתי מתניים וחזרתי. אחת ההערות המרכזיות שלה היו – דיאטה לספר. הגשתי לה אותו עם מאה ועשר אלף מילים (!).
התאבדתי על כל מה שרציתי להגיד. אחר כך נרגעתי, יהיו עוד ספרים. לא הכל עכשיו.
לסבב עריכה הבא הגעתי לעורכת מיכל חרותי (בתמונה), שקראה ואמרה שהטקסט מצוין, אבל, שוב אותו אבל ארור – יש עבודה. קיבלתי ממנה את הטקסט מלא הערות באדום, והסתחררתי. בנוהל הקבוע – חליתי. יש בזה משהו ממוטט, שמישהו נכנס לי לתוך הקרביים ואומר עליהם כל מיני דברים.
 
סוג ההתערבויות הוא מעניין קטן כמו – שאני כותבת על מישהי ששותה מקש, ולפני זה כתבתי שהיא הזמינה בירה. ועד עניין גדול כמו הסוף שבחרתי לספר, סוף דרמטי מאוד, אבל לא מתאים לגיבורה שלי, כלומר העורכת לא האמינה שהגיבורה שלי תעשה משהו כזה. ואז ישבתי לשנות את הסוף, כדי שיתאים לגיבורה ויהיה אמין.
בסבב העריכה הבא, כבר הסכמתי לקבל את ההערות בלי להיות חולה. משהו התחשל. הצלחתי גם לראות לאיזה רזולוציות הגיעה מיכל, כששאלה שאלות מציקות, סימנה לי בדיוק אילו קטעים להעביר לאיפה והביעה דעתה על אמירות ופעולות של דמויות. בשלב מסוים אפילו התחלתי להנות, מההידוק שהספר מקבל.
עריכה (ספרותית÷לשונית) היא ההוצאה הגדולה ביותר על ספר ואני מדברת על אלפי עד עשרות אלפי שקלים (תלוי במספר המילים, בעורכת). עברתי כשבעה סבבים, חלקם עם קוראות בטא (פוסט נפרד). למדתי כל כך הרבה: על מהלך של סיפור, על הבהרה של מה שלי נראה מובן מאליו, על בניית מהלכים דרמטיים עם דמויות שמשתלבות בהם.
אלו היו דמי לימוד ששויים כל שקל, הם הרימו את הספר לליגה אחרת ובעיקר הכינו אותי היטב לספר הבא.
הרומן "לשחות את הים", ספרה החדש של מיה הוד רן.
384 עמ', עורכת: מיכל חרותי, הוצאת ספרי ארוך.
במחיר השקה מיוחד!
59.00
אהבתם? שתפו!
דילוג לתוכן