אני לא טובה בערבים. אני לא מהאימהות האלה שאחרי שהילדים הולכים לישון, מתחילות לעבוד. אני בעשר בלילה – פיפי ולישון. כך שכשרציתי לכתוב, ידעתי שזה לא יכול להיות בין לבין השאר, אלא בהקדשה של נתח זמן מכובד לטובת העניין. אבל איך עושים את זה?

כשהרעיון החל להציף אותי עבדתי כמטפלת באמנות במשרד החינוך, עם נוער בסיכון. מיותר לציין שזו עבודה ששותה אותך לאורך ולרוחב, כלומר השעות המשולמות מהוות בערך שליש מהעבודה. כי השיחות של אחרי, התייעצויות, מחשבות והאופן בו המפגש עם מטופלי קצה זורק אותך לחיים, הוא אף פעם לא ליד.

באותה תקופה הגיע לידי הספר "איך להתפרנס מאמנות", של שולי זיו. היא כותבת שם על עכבות של אמנים בדרך לאמנותם, ומציעה לחלק את השבוע לזמן עבודה (בדכ בהוראת היצירה שלך) ולזמן יצירה נטו. סגרתי את הספר בתסכול וחשבתי – אין סיכוי.

כבר כמה שנים הנחתי את סדנת הכתיבה השנתית לנשים "מסע הגיבורה שאני", אך לא כפרנסה עיקרית. כאמא שרק הרימה ראש משנים של בית תוך טיפול בשלושה זאטוטים, אחרי שסגרתי עסק משגשג סביב כתיבה (עיתונאות, סדנאות, ליווי תהליכי כתיבה), לא הבנתי איך הרעיון הזה יכול לתפוס עבורי. הוא נראה לי בלתי מושג בעליל. אבל הרכבת כבר יצאה מהתחנה.

עם הזמן והמצוקה התמידית המגבילה יום ל 24 שעות, הסקתי שאם אני רוצה להתפנות לכתיבה, עלי לוותר, על משהו. בשיטת הלימינציה מה שנשאר הוא משרד החינוך. אהבתי את העבודה בבית הספר, המפגש עם טיפוסים שמעולם לא יגיעו לקליניקה פרטית, ההתחכחות עם המציאות של החברה הישראלית, צוות קולגות שהפכו לטובות שבחברותיי. גם לא קל לוותר על משכורת קבועה שמותאמת לחופשות חגים עם הילדים וקיץ משולם.

היה רגע אחד, בו הבנתי שהסיפור משתלט לי על התודעה, שאין יותר אפשרות לעשות גם וגם. סיימתי את השנה, נפרדתי ממטופלים ומהצוות הנהדר. השבוע התפנה, אבל עכשיו צריך לייצר גם הכנסה. הגברתי מהלך במכללות והתחלתי ללמד כמה קבוצות של קורסים שנתיים בביבליותרפיה, הרחבתי את הקליניקה ופיניתי שלושה בקרים – לכתיבה.

בהתחלה עוד הייתי בורחת, כשמשהו אחר היה צץ מיד הייתי חותכת, אבל עם הזמן הפכתי יותר ויותר מחוייבת. חברות הבינו שבבוקר אני כותבת. אני הבנתי שבבוקר אני כותבת. וכך, במשך שנתיים, כולל ימי קורונה, ישבתי לכתוב את הספר "לשחות את הים". בבית, בבתי קפה ובחללים משותפים, זה היה עוד לפני שהיה לי חדר משלי.

מאז הזמן שלי מחולק לשניים: שלושה ימי עבודה – הרצאות, קורסים, קליניקה, פודקאסט. שלושה ימי כתיבה. בחלונות הזמן בהם הספר היה אצל העורכת, כבר כתבתי את הספר הבא. כשהספר הופק ועכשיו כשהוא ראה אור, אני מקדישה את הזמן לשיווק, אז אני לא כותבת ועצרתי את הסדנאות. כי אי אפשר רק להוציא, צריך גם לדאוג שיגיע.

בספרה האוטוביוגרפי כותבת הרקדנית איזידורה דאנקן (בתמונה), שהיתה מופיעה בבתי עשירות באירופה לאחר שלא אכלה כמה ימים והגברות היו מארחות אותה לתפארת ומגישות לה תותים בקצפת. היא גיככה כמה נוראי לאכול קינוח שכזה על בטן ריקה. בספר "חדר משלך" כותבת ווירג'ינייה וולף על הירושה שקיבלה: "איזה שינוי הכנסה של קבע מחוללת במצבי הרוח. שום כוח שבעולם אינו יכול ליטול ממני את חמש מאות הלירות שלי. מזון, בית ולבוש לי הם עד עולם. לכן לא די שהמאמץ והיגיעה פוסקים אלא גם השנאה והמרירות. איני צריכה לשנוא שום גבר, אין הוא יכול לפגוע בי לרעה. אין אני צריכה להחניף לשום גבר. אין לו דבר לתת לי."

אז אני לא שם, תודה לאלה. ועדין מה שהייתי רוצה יותר מכל הוא לכתוב בעיקר כי יש לי מה ואין לי זמן. אז אני יכולה להתלונן עד מחר על הצורך לשווק. אני גם מתלוננת. אבל יותר פשוט לשנות גישה, להבין שבמקרה שלי זה ככה ולהרתם לדרך. השראה גדולה קיבלתי מהיזמים והיזמיות שאני מראיינת בפודקאסט שלי, המספרים שהם בתשוקה שלשמה התכנסו בערך שלושים אחוזים ורוב הזמן עסוקים בכל המסביב: בירוקרטיה, גיוס כספים, התארגנויות.

בשנה שעברה כשהפכתי לעוסקת מורשה, רעדו לי הביציות. כל קפיצה מהולה בפחד. זה חלק מהדיל. השורה התחתונה היא שאני לא תלויה בכתיבה לפרנסתי (ובאופן אבסורדי, את רוב פרנסתי אני מוציאה על הכתיבה). המהדורה הראשונה שאמכור תחזיר את ההוצאות המשולמות על הספר, כלומר בלי זמן הכתיבה עצמו. בשאיפה שהמהדורה שאחריה תעניק גמול על הזמן, גם חשוב, אבל לא בתנאי. אני צוברת מוניטין כבר מעל עשרים שנה כיוצרת, משתפרת ונעזרת, לומדת ומתפתחת. זוהי ריצה למרחקים ארוכים. ארוויח את לחמי כמו אמנים, ברוב המקרים לא רק מהאמנות עצמה, אלא גם מהמסביב – הרצאות ומפגשים, דלתות שיפתחו ושיתופי פעולה, כמו בטבע.

אני במהלכו של מהפך תודעתי רב שנים מאמנות שהיא עניין בשולי החיים, לכזו שהיא מרכז ההוויה. ממה שהבנתי עד כה, השינוי הוא ראשית פנימי ושנית עניין של מידת ההתמסרות. אני אישה חרוצה, חינכו אותי בבית לעבוד ולהשקיע. הדרך ברורה לי כשמש בצהריים, הייעוד התגלה והתחדד עם הזמן באופן צלול. לומדת לגייס את מי ומה שמחזק אותי ולהזיז את מה ומי שמוריד אותי. ביחס לסופרת עצמאית אני מוכרת את הספר החדש יפה, במגמת עליה, התגובות נלהבות ונכתבות ביקורות מרגשות. ואני – יוזמת ומגיבה לכל הזדמנות שמגיעה לפתחי – ירידים ואירועי תרבות, מפגשי נשים והרצאות. בודקת מה נכון, איך מתאים ומי אני רוצה להיות כדי שהספר יגיע לכל לב חפץ.

הרצאתי הבאה כאן

אהבתם? שתפו!
דילוג לתוכן