את רוצה לכתוב, אבל זה לא קורה.
יש לך סיפור טוב, חשוב, שנים את אומרת שתגיעי אליו
מתכננת בפנסיה, כשיהיה זמן, כשדברים יקרו.
כבר החלטת ארבע פעמים להתחיל וזהו, אבל כל פעם משהו נשמט
ואז דוחה, עוזבת, מאוכזבת.
תדעי
הכתיבה לא מגיעה אלייך
שום דבר לא קורה
זו את
שמושיבה את עצמך
סוגרת את הדלתות והחלונות
וכותבת.
כמה קל לשתות אותנו, הנשים
(את הגברים שותות תבניות חברתיות אחרות)
הנשיות מחייבת אותנו להתמסר החוצה
לקפוץ כל פעם שמישהו צריך משהו
לוותר על עצמנו
למה?
הדרך להכניס את עצמך למהלך
הוא אירוע קבוע, בלו"ז
לעזוב את על מה שצריך
את הסידורים שלא יגמרו לעולם
גם הדחופים
לשחרר את הרצונות של אחרים ממך
גם הקרובים
ולהסכים.
להתמסר.
כמו חוג
כמו שאני לא שואלת כל שבוע איפה אתעמל הפעם
אלא יודעת שיש לי מורה וזמן ומקום – ומגיעה.
אפשר שעה, אחר צהריים, בוקר, לילה
עדיף לא כל יום, כי אז ההתלהבות תפוג
ויימאס לך.
כדאי שהזמן הזה יישאר עם טעם של עוד
משהו שתחכי לו.
בשבוע השלישי ההצהרה כבר תשמע יותר חזק בלב
ותדחוף אותך להתמדה.
את יודעת,
יש כאלה שמגיעות אלי פעם אחר פעם, במשך שנים.
אין לי מה ללמד אותן יותר
אני כבר לא מחדשת להן שום דבר
הן מכירות את הסיפורים שלי בעל פה
אבל באות ושוב,
רק בשביל המסגרת
הפעימה השבועית הקבועה.
מי ייתן ובשנה זו תהיי קשובה למאווייך
תתפללי במילים שלך
תניחי סיפורים
ותיבראי חדשים.
אומרים שמה שעושים בראש השנה
קורה כל השנה
מעין הצהרת כוונות.
אז ערב ראש השנה התרגיל הוא כזה –
לפתוח יומן ולסמן זמן
לבחור מקום נעים, נכון
להכין לעצמך קפה בדיוק כמו שאת אוהבת
לפתוח מחברת (כריכה שמחה, צבעונית, ריח טוב)
ולכתוב.
אף אחת לא תבדוק אותך
איש לא ידע אם לא
רק את.
רק
את.
שנה טובה
מיה הוד רן
