אנחנו יושבות במתחם היצירה של הלובי התחתון. נשים נכנסות ויוצאות, מהססות, האם להטיח את מה שעובר על ליבן על הדף, במילים, בצבעים. זו התלבטות לא קלה. השולחן מפתה, אנחנו – המטפלות באמנויות – מזמינות. הן באות ויושבות. בחלוף השעות והימים נראה שהסיפורים רק חיכו לשאלות, לסדקים שיאפשרו לפרוץ החוצה. חלקן חוזרות עליהם שוב ושוב, אחרות נזכרות בעוד פרטים ויש כאלה שהטראומה נחשפת אצלן בשכבות.

אנחנו כמה מטפלות שמחולקות למתחמי המלונות המפוזרים בים המלח לפי קהילות. אחרי הבלגן הפרוץ של ההתחלה יש רצון לשמור על רצף, לכן אנו משובצות בקהילה קבועה, מגיעות שלושה ימים בשבוע לאותו מתחם ומתחייבות לתקופה. יש מפגשי העשרה ואנחנו גם חולקות ומתייעצות לגבי אופיין השונה של הקהילות והצרכים, נורמות שנוצרות בתנועה והדרך הטובה להחזיק את המרחבים. למשל האם כדאי ליצור סדנאות לפי שעות או לאפשר למי שרוצה להשתתף באופן חופשי. אין תשובה נכונה, ההתרחשויות בפועל מלמדות אותנו כיצד לפעול וגם אחרי שקיבלנו החלטה המצב משתנה ואנחנו מסתגלות ומתאימות את עצמנו לשטח.

 

הטקסט פורסם בספר "יומן החלמה" בעריכת איילת רון באתר עברית

כבר בכניסה מכה הכאב, בקיר הלובי תמונות החטופים ולצידו תמונות ההרוגים, זהו קיר שהולך ומתמלא ומתחת לתמונות יש שולחן עם נרות נשמה. באזור זה הדליקו יחד את נרות חנוכה, חגגו לבת שמונים וחמש יום הולדת ועל לוח המודעות מתנוסס הלו"ז הקהילתי השבועי. קומת הלובי התחתון היא כמו ירידה אל מה שקורה מתחת לפני השטח, בנבכי הנפש. אזור הורים וילדים, מתנדבים שמציעים פעילות, חדרי טיפול ניידים, ביגודית, מדפי ספרים, ערמות משחקים, בית קפה מאולתר.

המתחם שלנו מכיל חומרי יצירה מגוונים. רקפת, שותפתי, מדריכה בהכנת יומן ויזואלי ואני מנחה סדנאות כתיבה – אותיות, משפטים, שירים. בסדנה על משאבים פנימיים אנו מחלצות כוחות נפש בהם השתמשנו באתגרים מן העבר וכותבות עליהם. הן נזכרות במי שהיו לפני השבר הזה. במפגש אחר אנו כותבות שירי הייקו, בחיבור לטבע וליופי של הרגע הזה, עבור רבות מהן הוא חמקמק עד נסתר. יש סדנה על עוגנים פנימיים ואחרת בה אנו נושאות תפילה אישית. אני פורשת קלפים טיפוליים, תרגילי כתיבה וטקסטים להשראה. עידית ברק, מֻחַמַּד חָאפֶז שִׁירָאז, חנה סנש, לאו דזה, אלטייב ע'נאים, לאה גולדברג, סַנְטוֹקַה, מצוּאוֹ בָּאשוֹ – כולם איתנו. שיריהם מרטיטים את הלב, מזכירים את התחנות של ההולכים בדרך.

רק נשים מגיעות למתחם היצירה, מה יהיה על הגברים? בארוחת הצהריים אני אוזרת אומץ וניגשת לשולחן של אבות צעירים, שואלת לשלומם, מזמינה אותם להגיע. הם מחייכים במבוכה. אחד מהם מופיע אחר הצהריים, הזמן בו מגיעים הילדים. הוא קשוב לבן שלו באופן נוגע ללב, מדבר איתו בכל כך הרבה סבלנות, אך לו – לא נשאר זמן ליצור בעצמו.

בבוקר אני יורדת לראות זריחה מעל הרי אדום, נושמת לבד רגע לפני שאכנס ליום האינטנסיבי, למפגשים הטעונים, לאוויר הדחוס של תוך המלון. בפעם הראשונה שנסעתי, כבישים נחסמו בגלל שיטפונות, אחר כך הייתה תאונה, הרגשתי כמו שאני מקבלת שלבים, מדרגות, בדרך לתהום שתיפער בקרוב, מסיפורי עקירה דרך אימה וצער ועד אובדן אכזרי.

מהטיילת הנטושה אני מתקשרת הביתה, הבת שלי שואלת, איך את אמא? וקילוח דמעות מסתנן לו בשקט. הימים עוברים בסערה ולא עצרתי לשאול. רק עכשיו אני בודקת ומסתבר שאני בוכה.

לאבל אין צורה וכאן הוא מתמוסס בתוך ריבוי האסונות. נראה שאף אחד לא עצר, כי האימה התפצלה.

גם מי שחווה אובדן מדרגה ראשונה, מחזיק חטוף או פצוע שיש לשמור בשבילו את אנרגיית החיים על גבוה. ואלה שמצאו את בני משפחתם שלמים, עדיין מחוסרי בית, חלקם נעים כצפים בחלל. על הקהילות לקבל החלטות, לבחור אפשרויות, להצביע איך ולאן ממשיכים. יש מי שההסתופפות תחת הקהילה מרגיעה אותם ויש את אלה שמרגישים מחנק במרחבים הציבוריים ורוצים לעזוב. יש כאלה שהצער מצמית אותם ויש מי שהדבקות בעשייה מצילה מההתמודדות עם תהומות הרגש.

הרבה פעילויות מוצעות ליושבי המלונות, חלקם מוצפים או שאינם מסוגלים להשתתף בהם. באחד הערבים מירי מסיקה מגיעה להופיע. זו לא הופעה רגילה, למעשה היא הגיעה מהבוקר והייתה בחזרות עם חברי הקהילה המוכשרים אותם הזמינה לשיר איתה שירים שבחרו. העולים לבמה מקדישים את שיריהם למתים ומהללים את זכרם. מייחלים לשובם של החטופים בדמעות, קרועים בין ייאוש לתקווה. יש רגעים שבא לי לכסות לכולם את האוזניים. כל משפט הוא טריגר. כל שיר מתפצל לנימה שלו מלפני התאריך בו פרצה המלחמה ולזו שאחריו.

בימים האחרונים עצב הפרידה מתחיל לתפוס מקום בלבי. פגשתי מטפלות מסורות שמאז השבעה באוקטובר חילקו את חייהן לשני עולמות מקבילים והתמסרו לעבודה עם משבר וטראומה בלב פתוח ובנפש אמיצה. נקשרתי לנשים שהגיעו שוב ושוב למתחם המיוחד וכבר נוצר חיבור רגשי עמוק איתן.

בסדנת הפרידה ממני אנחנו יוצאות ליצור בחוץ, יורדות לשפת ים המלח, נושמות, שוקטות, כותבות, מציירות. שלוש מהן עם דמעות בעיניים, האחת על עצם היצירה, השנייה על הזמן שחולף, השלישית אומרת מילות הודיה על הנוכחות שלנו המנחות עבורן שם. היא מונה את כל הקשיים – הנסיעות, לעזוב את המשפחה, להיות בתוך כאב גדול. זהו רגע חזק, לא בגלל המחמאות, אלא בשל היכולת שלה לצאת מעצמה ולראות אותי, את האחר, שלב מכונן במשנת ההתגברות על טראומה והבריאות הנפשית בכלל.

לספר הדיגיטלי והקולי באתר עברית

ביום האחרון אני מוצפת, מבינה שלמרות הזמן הקצר יחסית לתהליכים שאני מכירה – נקשרתי. ואולי לעזוב, זה כמו לשחרר את החבל שקושר אותי לאירוע מבפנים, לחוש באופן אישי את הטרגדיה הלאומית ולא לתת לה לעבור לידי. אני מזכירה לעצמי שייקח לנו שנים להשתקם מהאירוע ושגם בהמשך אוכל להשתלב בדרכים שונות.

מישהי מביאה לי עציץ רקפות עם ברכה נוגעת ללב, אחרות כותבות לי מילים טובות בוואטסאפ ושתי ילדות מוסרות לי בהתרגשות בובה שהכינו וציור על קנבס. מה שנשאר בליבי יותר מכל הוא הסיפורים, מגילות עלילות התקופה, ומשימתנו בטיפול וביצירה, היא שלא יהיו גנוזות, אלא שישפכו אור על סיפורי הגבורה האישיים והאינטימיים. בלי לדווח עליהם החוצה, לתקשורת או מול מצלמה, רק כדי שהסיפור הפנימי יעשה סדר בנפש, יתגבש על פרקיו ויהווה מצע שיחזיר אותם לבחור בחיים.

הטקסט פורסם בספר "יומן החלמה" בעריכת איילת רון – מגנטה.

זכיתי להציג בין 72 כותבות שנבחרו לפרסם באסופה שמתעדת את השבר וגם משרטטת אפשרות לגאולה,
בניהן אגי משעול, ליהי לפיד, שירי ארצי, ענת לב אדלר, סמדר שיר ועוד רבות וטובות
חושפות רגעים על הגוף והלב המתנפץ, על הזמן שאבד, על האֶֶבֶל, על אימהות, זוגיות, מיניות, בדידות, חטאים, טבע, אלוהים, ומתחברים לכדי פסיפס נשי מִלב המלחמה.
לרכישת הספר במבצע השקה – 29 ש"ח – באתר עברית
אהבתם? שתפו!