Shahd Knani
Shahd Knani
2023-06-28
מיה, אישה מהממת מקצוענית ואמפטית :) זכות להכיר אותה וללמוד אצלה
Adva anavim
Adva anavim
2023-06-22
למדתי שנת בבליותרפיה אצל מיה והיה מחזק, מרגש, מעמיק. תכנים אמיצים מחד ומחוברים למחזוריות ולמסורת, מאידך. אני מאד מאד ממליצה, עבור מטפלות.ים וגם עבור כל מי שרוצה לעבור תהליך התקרבות אל עצמה.ו ולמעיין כתיבה שבפנים
יובל ויזל
יובל ויזל
2023-06-16
הקורס היה נהדר. נהניתי מאוד מחוויית הלימוד ומהתכנים המגוונים. עברתי מסע אישי וקבוצתי משמעותי בהובלתה המקצועית של מיה. זו הייתה שנה מלאה בתכנים וממלאת את הנפש. על פניו, השבוע סיימנו ונפרדנו אך נראה לי שהתהליך הסדנאי המיוחד שעברתי ימשיך וילווה אותי עוד זמן רב.
Nemat Abufares -Halaby
Nemat Abufares -Halaby
2023-06-15
"מסע הגיבור" כך אפשר לקרוא לתהליך שעברתי עם מיה בסדנאות הכתיבה ולימודי הביבליותרפיה באורנים.. היה תהליך של עבודה עצמית וסדנאית, חלק תיאורטי והרבה ליווי ותמיכה מצד מיה המנחה והקבוצה.. רגעים של התבוננות והקשבה, בכי וצחוק, הבנה ועומק.. אני ממליצה לכולם להשתלב בסדנאות מסוג זה, חוויה של הבנת ה "אני".. נעמת
יעל סער
יעל סער
2023-06-15
לכל מי שמוצא.ת בית ללבו.ה בסביבה של טקסטים וכתיבה, אני ממליצה להשתתף בקורס ביבליותרפיה בהנחיית מיה הוד רן, קורס שהוא מסע התפתחותי רגיש ומרתק בין סיפורי חיינו הכמוסים והכמוסים פחות. הקריאה בטקסטים ותרגילי הכתיבה מביאים להתגלות הנפש בשלל צבעיה, ולהבנה עמוקה וחומלת יותר שלנו את עצמנו ואת מי ומה שסביבנו. חווייה אישית ומקצועית מופלאה. תודה לך מיה.
Michal Lehrer
Michal Lehrer
2023-06-13
סיימתי השנה קורס בבליותרפיה עם מיה הוד רן במכללת אורנים. מיה מעבר להיותה אשה רגישה מרתקת, עם ידע נרחב הובילה אותנו כקבוצה וגם כפרטים לתהליך מלמד ומעצים . האופן בו הפגישה אותנו עם עולם הכתיבה והביבליותרפיה היה סוחף מעניין ומרגש. סיום כל שיעור לווה אצלי בציפיה למפגש הבא. הקורס הזה הוא אחת המתנות הגדולות שנתתי לעצמי.
מיה שרה
מיה שרה
2023-06-13
מיה מנווטת את הקבוצה ביד אמינה ומקצועית. חיכיתי למפגשי הקבוצה המקסימה בהנחיתה המעשירה והקשובה של מיה. בזכותך נחשפתי לתכנים רבים ומעשירים, למדתי לאט להשיל גם קליפות אצלי. תודה על מסע של שנה נהדרת!
yael vierny
yael vierny
2023-04-23
סגרתי כעת את הספר. קראתי גם את התודות, עד המילה האחרונה. היה לי קשה להיפרד ממנו... הרגשתי שאני בתוך מסע: במציאות אני קוראת אותו אך בהרגשה נמצאת בתוכו. לפעמים דמעות זלגו להן כך במהלך הקריאה מהתרגשות , עצב, הזדהות.... הספר נקרא בשקיקה לאורך ימים בודדים. הוא ליווה אותי לכל מקום- בפינה בטבע, במיטה- לפני השינה, בצהריים, בסלון... נקשרתי אל הדמויות-חלקן אהבתי מההתחלה, חלקן עיצבנו אותי, בהמשך הן התפתחו וגם אני פיתחתי רגשות שונים כלפייהן... אוכל עוד להרחיב אך האמת שאין צורך, פשוט מומלץ לקחת את הספר ולצלול לתוכו!
Einat Eden
Einat Eden
2023-04-04
ספר מרתק. מתחיל בסצינה עוצרת נשימה וממשיך להתפתח, לעניין ולסחוף דרך כתיבה מעולה ותוכן מרגש. מצאתי את עצמי מתרגשת ומזדהה (לעיתים עד דמעות). מחכה לספר הבא

אנחנו יושבות במתחם היצירה של הלובי התחתון. נשים נכנסות ויוצאות, מהססות, האם להטיח את מה שעובר על ליבן על הדף, במילים, בצבעים. זו התלבטות לא קלה. השולחן מפתה, אנחנו – המטפלות באמנויות – מזמינות. הן באות ויושבות. בחלוף השעות והימים נראה שהסיפורים רק חיכו לשאלות, לסדקים, שיאפשרו לפרוץ החוצה. חלקן חוזרות עליהם שוב ושוב, אחרות נזכרות בעוד פרטים ויש כאלה שהטראומה נחשפת אצלן בשכבות.

אנחנו כמה מטפלות שמחולקות למתחמי המלונות המפוזרים בים המלח לפי קהילות.

אחרי הבלגאן הפרוץ של ההתחלה יש רצון לשמור על רצף, לכן אנו משובצות בקהילה קבועה, מגיעות שלושה ימים בשבוע לאותו מתחם ומתחייבות לתקופה. יש מפגשי העשרה ואנחנו גם חולקות ומתייעצות לגבי אופיין השונה של הקהילות והצרכים, נורמות שנוצרות בתנועה והדרך הטובה להחזיק את המרחבים. למשל האם כדאי ליצור סדנאות לפי שעות או לאפשר למי שרוצה להשתתף באופן חופשי. אין תשובה נכונה, ההתרחשויות בפועל מלמדות אותנו כיצד לפעול וגם אחרי שקיבלנו החלטה המצב משתנה ואנחנו מסתגלות ומתאימות עצמנו לשטח.

כבר בכניסה מכה הכאב, בקיר הלובי תמונות החטופים ולצידו תמונות ההרוגים, זהו קיר שהולך ומתמלא ותחתיו שולחן עם נרות נשמה. באזור זה הדליקו יחד את נרות חנוכה, חגגו לבת שמונים וחמש יום הולדת ועל לוח המודעות מתנוסס הלו"ז הקהילתי השבועי. קומת הלובי התחתון היא כמו ירידה אל מה שקורה מתחת לפני השטח, בנבחי הנפש. אזור הורים וילדים, מתנדבים שמציעים פעילות, חדרי טיפול ניידים, ביגודית, מדפי ספרים, ערמות משחקים, בית קפה מאולתר.

המתחם שלנו מכיל חומרי יצירה מגוונים. רקפת שותפתי מדריכה בהכנת יומן ויזואלי ואני מנחה סדנאות כתיבה – אותיות, משפטים, שירים. בסדנא על משאבים פנימיים אנו מחלצות כוחות נפש בהם השתמשנו באתגרים מן העבר וכותבות עליהם. הן נזכרות במי שהיו לפני השבר הזה. במפגש אחר אנו כותבות שירי הייקו, בחיבור לטבע וליופי של הרגע הזה, עבור רבות מהן הוא חמקמק עד נסתר. יש סדנא על עוגנים פנימיים ואחרת בה אנו נושאות תפילה אישית. אני פורשת קלפים טיפוליים, תרגילי כתיבה וטקסטים להשראה. עידית ברק, חאפיז, חנה סנש, לאו צה, אלטייב ענאים, לאה גולדברג, סנטוקה ובאשו – איתנו. שיריהם מרטיטים את הלב, מזכירים את התחנות של ההולכים בדרך.

רק נשים מגיעות למתחם היצירה, מה יהיה על הגברים? בארוחת הצהריים אני אוזרת אומץ וניגשת לשולחן של אבות צעירים, שואלת לשלומם, מזמינה אותם להגיע. הם מחייכים במבוכה. אחד מהם מופיע אחר הצהריים, הזמן בו מגיעים הילדים. הוא קשוב לבן שלו באופן נוגע ללב, מדבר איתו בכל כך הרבה סבלנות, אך לו – לא נשאר זמן ליצור בעצמו.

בבוקר אני יורדת לראות זריחה מעל הרי אדום, נושמת לבד רגע לפני שאכנס ליום האינטנסיבי, למפגשים הטעונים, לאוויר הדחוס של תוך המלון. בפעם הראשונה שנסעתי, כבישים נחסמו בגלל שיטפונות, אחר כך היתה תאונה, הרגשתי כמו שאני מקבלת שלבים, מדרגות, בדרך לתהום שתפער בקרוב, מסיפורי עקירה דרך אימה וצער ועד אובדן אכזרי.

מהטיילת הנטושה אני מתקשרת הביתה, הבת שלי שואלת, איך את אמא? וקילוח דמעות מסתנן לו בשקט. הימים עוברים בסערה ולא נעצרתי לשאול. רק עכשיו אני בודקת ומסתבר שאני בוכה.

 

לאבל אין צורה וכאן הוא מתמוסס בתוך ריבוי האסונות. נראה שאף אחד לא עצר, כי האימה התפצלה. גם מי שחווה אובדן מדרגה ראשונה, מחזיק חטוף או פצוע שיש לשמור בשבילו את אנרגיית החיים על גבוה. ואלה שמצאו את בני משפחתם שלמים, עדין מחוסרי בית, חלקם נעים כצפים בחלל. על הקהילות לקבל החלטות, לבחור אפשרויות, להצביע איך ולאן ממשיכים. יש מי שההסתופפות תחת הקהילה מרגיעה אותם ויש את אלה שמרגישים מחנק במרחבים הציבוריים ורוצים לעזוב. יש כאלה שהצער מצמית אותם ויש מי שהדבקות בעשייה מצילה מההתמודדות עם תהומות הרגש.

 

הרבה פעילויות מוצעות ליושבי המלונות, חלקם מוצפים או שאינם מסוגלים. באחד הערבים מירי מסיקה מגיעה להופיע. זו לא הופעה רגילה, למעשה היא הגיעה מהבוקר והיתה בחזרות עם חברי הקהילה המוכשרים אותם הזמינה לשיר איתה שירים שבחרו. העולים לבמה מקדישים את שיריהם למתים ומהללים את זכרם. מייחלים לשובם של החטופים בדמעות, קרועים בין ייאוש לתקווה. יש רגעים שבא לי לכסות לכולם את האוזניים. כל משפט הוא טריגר. כל שיר מתפצל לנימה שלו מלפני התאריך בו פרצה המלחמה ולזו שאחריו.

בימים האחרונים עצב הפרידה מתחיל לתפוס מקום בלבי. פגשתי מטפלות מסורות שמאז השביעי באוקטובר חילקו את חייהן לשני עולמות מקבילים והתמסרו לעבודה עם משבר וטראומה בלב פתוח ובנפש אמיצה. נקשרתי לנשים שהגיעו שוב ושוב למתחם המיוחד וכבר נוצר חיבור רגשי עמוק איתן. בסדנת הפרידה ממני אנחנו יוצאות ליצור בחוץ, יורדות לשפת ים המלח, נושמות, שוקטות, כותבות, מציירות. שלוש מהן עם דמעות בעיניים, האחת על עצם היצירה, השנייה על הזמן שחולף, השלישית אומרת מילות הודיה על הנוכחות שלנו המנחות עבורן שם. היא מונה את כל הקשיים – הנסיעות, לעזוב את המשפחה, להיות בתוך כאב גדול. זהו רגע חזק, לא בגלל המחמאות, אלא בשל היכולת שלה לצאת מעצמה ולראות אותי, את האחר, שלב מכונן במשנת ההתגברות על טראומה והבריאות הנפשית בכלל.

ביום האחרון אני מוצפת, מבינה שלמרות הזמן הקצר יחסית לתהליכים שאני מכירה – נקשרתי. ואולי לעזוב, זה כמו לשחרר את החבל שקושר אותי לאירוע מבפנים, לחוש באופן אישי את הטרגדיה הלאומית ולא לתת לה לעבור לידי. אני מזכירה לעצמי שייקח לנו שנים להשתקם מהאירוע ושגם בהמשך אוכל להשתלב בדרכים שונות.

מישהי מביאה לי עציץ רקפות עם ברכה נוגעת ללב, אחרות כותבות לי מילים טובות בווטסאפ ושתי ילדות מוסרות לי בהתרגשות בובה שהכינו וציור על קנבס. מה שנשאר בליבי יותר מכל הוא הסיפורים, מגילות עלילות התקופה, ומשימתנו בטיפול וביצירה, היא שלא יהיו גנוזות, אלא שישפכו אור על סיפורי הגבורה האישיים והאינטימיים. בלי לדווח עליהם החוצה, לתקשורת או מול מצלמה, רק כדי שהסיפור הפנימי יעשה סדר בנפש, יתגבש על פרקיו ויהווה מצע שיחזיר לבחור בחיים.

אהבתם? שתפו!
דילוג לתוכן