עוד בקטע שהקראתי אפשר להבחין באלמנט נוסף שכבר הזכרתי, כלומר הניגוד: פחד מול אומץ, הצלחות מול כישלונות, ספק מול אמונה. על שני צירים אלה, ממש כמו מסילת הרכבת, דוהרת לה הגיבורה במסעה. זהו מסע מאוזן, ללא הטיות. אזכיר שהקטע שהקראתי אמור להיות חלק מההקדמה, וזה נכון, אך באופן מפתיע ולא שיגרתי, המחברת בחרה להציב את ההקדמה בסוף הספר ובזה היא מביאה אמירה: הספר יש לו הקדמה, אך היא תופיע לאחר מסעה של כל גיבורה שתקרא את הספר. בכך כל קוראת של הספר מביאה איתה את מסעה שלה, הסיפור שלה, ואז תבוא ההקדמה כמעין אזכור למסע שהיה, שהתחיל, ולא כהכוונה או כהכתבה. המחברת לא רוצה להכתיב, אלא להזכיר. ההזזה של מיקום ההקדמה באה מתוך אובייקטיביות, אך באופן מאוד פרדוקסלי אובייקטיביות זו מעצימה דווקא את הסובייקטיביות של הספר, בכך שלכל קוראת יש קול שהיבעבע מתוך הטקסט, של עצמה.

כעת אתייחס למבנה הסיפור ואסגור. הספר מחולק לשערים, 13 במספר, מספר שלכשעצמו יביא את הקורא או הקוראת לתהייה לגביו, למה 13? למה לא יותר, למה לא פחות, מה הכוונה, מה זה מסמל? המסע בנוי משלבים, מתחנות. זהו מספר המסמל אינסוף, בנומרולוגיה הוא מסמל שחרור רגשות שליליים ומתח, אהבה עצמית, אי ויתור על חלומות, שחרור הרגלים. במקורות היהודיים זהו מספר המשקף רחמים, אהבה ובסיס לדרשה וזה מאוד מתחבר עם הספר (בנצרות 13 מתייחס למשהו רע, ויתכן שמיה מנסה להפריך את הרע שב 13, לי אישית זה התחבר).

השערים הם התעוררות, ילדות, סירוב, גוף, רצון, שמיטה, גבורה, ייאוש, עזרה, הטבע שלך, חמלה, פרידה ותפילה. בכל שער במסע יש ציטוט מהמקורות שמהווה בסיס לשאלות, תהיות ושבירת מוסכמות, שניבאה המחברת לגיבורה היוצאת למסע. כך למשל, אני מקריא מעמוד 96:

בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. (שמות ו, יא)

לשוב אל בית ילדותך

לעמוד מול הורייך

, להודות על שעשו את הטוב ביותר שלהם

, ובזקיפות להגיד להם

מי את היום.

כלומר איזו גיבורה את היום. איך הטקסט ששאוב מהמקורות מביא את האישה, את הגיבורה, לכתוב את הטקסט שלה, שיהווה מקור להתחדשות שלה, להתהוות האני כפי שאני רוצה להיות.

בסוף דבריי אתייחס לסוף הספר, עמ' 192: שלמה כפי שאת. המחברת הופכת את ה –את למסע שלם מא' ועד ת', המשחק במילים, העומק שאפשר להשיג ממילים והצבת האישה כגיבורה, מעמידים אותנו בפני יצירה חדשה שמביאה איתה רוח חדשה ונועזת, ומוציאה אותנו אל המסע, מסע הגיבור של כל אחד מאתנו.

לסיכום זהו מסע מאלוהים קולקטיבי לאלוהים אישי, נשי. אלוהים שיוצא מגדר הדת אל רוחב החיים. מיה, תודה לך על היותך גיבורת המסע, תודה על הגיבורה שאת.

מברוק.

דוברת נוספת – בשם סטודנטיות קורס הביבליותרפיה, דינה בשן

מיה יקרה לנו מאוד

היום, חצי שנה מאז פרוץ המלחמה הנוראה והמפתיעה. כל כך קרוב למועד ובכל זאת מרחק של חצי שנה, יום ההשקה של ספרך, חוצה ים ומדבר – מסע הגיבורה שאני, ונדמה שאין מועד נכון ממנו כמו זה. לנו, תלמידותייך בקורס הביבליותרפיה בימי א' בבוקר, ומתארת לעצמי שלכל אד ואחת ששוהים במרחב למידה שאת יצרת, את משמעותית כמשה לעם. משית אותנו מן האסון הנורא לכמה שעות של שפיות ותקווה מידי שבוע. שעות של יחד אינטימי ומיוחד שמאפשרות לנו לעבד, לכתוב, לחלוק ולאוורר את גופנו ונפשנו. נשמה שכל שורה וכל קטע הכתוב בספר נכון לנו גם בעת זו:

מה את מרגישה עכשיו?

תני שם לשמחה ולמועקה, לאהבה ולתסכול.

זה יום כזה ששום דבר לא הולך בו, הניחי לדברים, מחר יום חדש

איך נראה השבר שלך?

כל שורה – מניעה.

בוכות יחד, צוחקות יחד, לומדות, שואלות, מתפללות. כל מילה בספר נופלת ומעוררת אדוות. אדוות של אחווה שנותנות תקווה לדרך חדשה, תודה רבה.