שטרן, אדלר ובלום – הקרויים על שם שלישייה מיתולוגית מעיירה יהודית, הם שלושה חברי עבר החותרים לעבר משימה בלתי אפשרית – להיזכר באהבה נושנה שפועמת תמידית, לבוא חשבון עם עברם, להתקומם ולוותר, לזכות ולהפסיד בו זמנית ואת הכל.
אי אפשר לקרוא את הספר הזה ולעשות עוד משהו. איצקוביץ' דורש את כל תשומת הלב והריכוז כאשר הוא שוזר עלילות ומקלף שכבה אחר שכבה מדמויותיו: הסופר שטרן שמקבל פרס נובל לשלום בשל ספרו "עדות", על שואת יהודי קרט ועדין מרגיש דחוי. הקיבוצניק אדלר שמדבר מעט ועושה הרבה, לרוב באלימות, אך יודע לאהוב. העסקן בלום שבעזרת כישורי המסחר שלו מהתל, אך גם משקם.
זהו הרומן החמישי של יניב איצקוביץ', וכמו ב'תיקון אחרי חצות' הוא משתרע בוירטואוזיות על פני עלילה רחבה – מקומות, זמנים, דמויות, ובעצם מותח את היריעה של המושג "סיפור".
"היא רוצה להבין מה עבר עליך שם, מה הרגשת שם, הסיפור האישי שלך, אלישע, האישי, לא מה עשו או לא עשו המרצחים. לא מדוע שתקו או לא שתקו מנהיגי העולם. אנשים לא רוצים לקרוא על הפוליטיקאים כשהם קוראים פרוזה. הם רוצים להיכנס אל נבכי הנפש הא-פוליטית, האנושית, הרגישה… על כך צריך לכתוב… על הכישלון לתאר את מה שאינו ניתן לתיאור, על הניסיון לומר משהו שאי אפשר לומר, על אירוע מיתי שלא ניתן למסגר במילים, אירוע שחורג מהשפה, רגע היסטורי שבו יצחק שוכב כל המזבח, הצלוב נצלב על ההר והוא מביט על אביו שבגד בו, ועל עולם שהכזיב, והוא רוצה לצעוק ולזעוק ולקרוע. אבל במקום זה הוא שותק." עמ 298
סיפורים, זה מה שניצל מאירועי התופת שפקדו את היהודים בתקופת השואה. יש שיספרו לפרטים ויש שיזכרו את השמות. יש שיעשו זאת על מנת להנציח ויש שיבקשו להשמיע קול. עוד ועוד סיפורים, על עוד ועוד אנשים, תתי נושאים, פרטים, באופן שמציג תמונה רחבה, מורכבת, שמשאירה אותנו עם חור בלב בכל הנוגע ללחימה ולמלחמות, לא רק של הנוכחים בהן, אלא גם בהדף העצום על המשפחות והדורות שאחרי.
"יש מה לומר בגנות אנשים כותבים, ולו בשל הדרך המשונה שלהם להתמודד עם החיים. הם יכולים לעמוד בפני האסון הגדול ביותר, בפני כאב אישי שלא ניתן לשאתו, אל מול דרך שאין לה מוצא, ולחשוב: כל זה יכול להיות סיפור ממש טוב. לעתים הם נמשכים אל התהומות, נכונים לדרוס חיים שלמים, ובראש ובראשונה את עצמם, ובלבד שיקבלו את ליטרת הבשר שלהם, בשר שיצלו בהנאה עבור הקוראים." עמ 277
בבלוג שעוסק בספרות כאפשרות לריפוי, אוסיף שגם המספר עומד בספר זה על דוכן הנאשמים. הטלת הספק באמצעות השאלה מהיכן הוא כותב והאם פיו ולבו שווים. האם הוא מעוניין להגיד אמת או לזכות בתהילה. האם יש להגיד את הדברים כפי שהם, או להחליק אותם בגרון הקוראים ובכך להתפשר על הנימה. מה הוא חושף ומה הוא בוחר להסתיר. הכתיבה כהישרדות, ישועה או תקווה לעולם מתוקן. ובכל אלה הכמיהה לנחמה ולמתיקות שמעניק הסיפור.
"בקרט ספרו, ולא ניתן לומר אם הפריזו, שאנשים שלקחו ספר מהעגלה של אהרון אדלר פרצו בבכי. כך אמרו. אנשים הגיעו אל העגלה השבורה של אהרון אדלר, קנו בכמה פרוטות עותק מרופט של 'האדרת' בשפה שאין הם מבינים, ובכו. אחרים היו לוקחים את 'סיפורי אלף לילה ולילה' לביתם ומסתגרים בד' אמות, בעוד שאחרים היו מתיישבים במקום סמוך, תחת עץ או על סלע, ופשוט מדפדפים בספר, ממוללים את הנייר בידיים, עוקבים אחר האותיות, ומתנחמים בכך שיש בידיהם משהו שנשתמר, איזו צורה של אנושיות שהיתה קיימת לפני המלחמה ותהיה קיימת גם אחריה, כמו מן עולם דמיוני או מופרך שניתן לפסוע אליו ולשכוח לרגע את כל ההכרחי והחשוב. הם הרגישו שניתנה בידם מתנה, וזה בדיוק הדבר שהיו זקוקים לו." עמ 262
ההתחלה של כל הדברים / יניב איצקוביץ', הוצאת כתר מודן.
תרגיל כתיבה –
איזה סיפור הושיע אותך?
