מה התגובה הכי מוזרה שקיבלתי לספר
כמה הרווחתי ואת מי פגשתי
האם גברים קונים ספר בלשון נקבה
ומה אמר ילד אחד אמר לאמא שלו בעיניים בורקות
כמה מילים על החוויה שלי מיריד חוצות היוצר בירושלים
היא עומדת מולי טרוטת עיניים, באה לנפוש ומוצאת את עצמה מול הספר שלי, מזילה דמעות על אובדן של בן זוגה, לפני שנתיים, ומאז רצה ממקום למקום ושום דבר לא ממלא את הריק או מספק נחמה. "אולי צריך סוף סוף להתעסק במה שקורה באמת", היא אומרת לי, "בלי לברוח לכל מיני מקומות". הספר שלי בחוצות היוצר תופס א.נשים במצב לא מוכן. רוב הדוכנים הם של אקססוקיז כאלה ואחרים, אמנות יפה וגם שימושית, אבל מי שמגיעה לדוכן הספרים, נפגשת לרגע עם עצמה, בלי שתכננה. אך מהרגע שהספר נפתח, לפעמים באופן אקראי – אין דרך חזרה. היא עומדת שם וגומעת עמוד אחרי עמוד, שמה יד על הלב, מראה לחברה, מחייכת, דומעת. ואני מרגישה את הכמיהה שלה להבקיע את ים סוף הפרטי שלה.
פעם ראשונה שאני לא אורחת אלא מארחת כאומנית עם דוכן ספרים בפסטיבל האומנות חוצות היוצר בירושלים. ההערכות לכך מצידי ענקית – מעיצוב הדוכן, דרך לינה ועד פינוי 12 ימים מהלוז.
ומנגד, אני רואה כמה החשיפה מביאה א.נשים לחשוב אחרת – התפעלות רבה מסיפור יציאת מצרים שהופך לקריעת ים סוף פנימית.
כמה הרווחת?
שואלים אותי הילדים, רוצים לדעת שהעלמותי מהבית מצדיקה את עצמה, שהמאמץ שווה. אני כבר מזמן לא מודדת כך את הכדאיות של מה שאני עושה. יש ערך גם להכרות עם קהל חדש, חשיפה לאלפי לבבות, תרגול התחושה כשאני עומדת זקופה עם מרכולתי – נפשי מול העולם, ומציעה התבוננות אמיצה על סיפור החיים. מי שנתפסת ומאפשרת לספר לכשף אותה, עומדת דקות ארוכות וקוראת, צוחקת, שמה יד על הלב, מראה לבעלה. אחר כך מגיעה ההתלבטות:
ספר ההשראה
מדריך הכתיבה
האם אני ראויה להוציא על עצמי כסף לענייני הרוח? לטובת כינון יחסי שלום בתוכי? אני בכלל יודעת מה זה? ובכל זאת מישהי פותחת בעמוד אקראי בספר "מסע הגיבורה שאני" וקורצת לחברה בגלל מה שיצא לה – התמודדות עם הבת שבדיוק עוברת משבר. או מישהי שבדיוק החלימה ממחלה ולא מפסיקה לדפדף במדריך הכתיבה, נפעמת, ואז סוגרת ופונה לדוכן התיקים שליד.
אני רואה את הפחד וגם את הכמיהה, במאבק פנימי. מאבק הרוח והחומר, האפשרות לריפוי לעומת הרפיון, הבחירה בעצמי לעומת הרעש של החוץ, ואני מזכירה לעצמי שהניצחון מתגלם גם על ידי תיק לעתים. בפעמים אחרות אני מסתכלת לה בעיניים עם הדילמה אם להגיד עוד מילה כדי לתת תוקף לקול בפנימי שמתגעגע ל"כן", או לשחרר ולדעת שברגע שהיא תהיה באוטו היא תצטער שלא פירגנה לעצמה. במקרים מסוימים לעצמן הן לא מצליחות, אבל לחברה, אמא, בת, מורה – הן רוכשות כמתנה.
גברים ומסעות
הקהל הירושלמי מפתיע אותי בזה – גם גברים רוכשים. לא רק עבור הנשים האימהות הבנות והאחיות, אלא לעצמם, מתוך חיבור לסיפור המקראי או לרעיון מסע הגיבור שמוכר להם ממקור אחר. כשהם שואלים אותי אם יש "מסע הגיבור שאני", אני אומרת שכמו שאני קוראת תמיד הנחיות בלשון זכר, גם הם יכולים ומי שמסוגל לטוויסט הזה – מוזמן למרחב מרפא. שימח אותי במיוחד גבר דתי שרוצה לכתוב ועשה את הצעד. העציב אותי גבר אחר שכשאיחלתי לו "קריאה מהנה" אמר שמהנה זה לא המילה, הוא קנה את הספר לאחותו שגוססת מסרטן. והיה גם ילד חמוד שמשך את אמא שלו בשמלה ואמר לה "יו, תראי אמא, זה משה בת!" על תמונת האישה עם לוחות הברית ממדריך הכתיבה, שגם לנשים לוקח רגע להסתגל אליה…
בהתחלה הייתי מנסה לקרוא את הקהל, למי הספר מתאים או לפי ההופעה שיש הערב, אבל כל הניחושים שלי מסתברים כמוטעים, הסטראוטיפים נשברו כשאת הספר והמדריך רוכשים מכל הסוגים והמינים – עדות מגוונות, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים ועוד חלוקות שאני עושה לעצמי בראש ומבינה שהספר חוצה את כל הזרמים והמחיצות בראשי. כי מי לא שואף לחצות ים סוף? מישהי שאומרת לי "אני רוצה, אבל לא יכולה", מבינה שיהיה לה קשה לפתוח עכשיו עניינים מול עצמה, ואני שואלת בלב – אז מתי? מתי יהיה הרגע הנכון לבחור בעצמך? למה או למי את מחכה?
אמנית במפגש עם קהל
פגשתי חברים מהעבר, חברות שבאו במיוחד וצ'יפרו אותי בקפה, בירות וחברה. הגיעו להגיד שלום נשים שהיו בסדנאות שלי, כמה שיש להן את הספר והמדריך וסיפרו לי באיזה אופן הוא מלווה אותן באתגרים שהן עוברות בימים אלה. עוקבות מהרשתות שמתרגשות להכיר פנים אל פנים, מישהי שסיפרה בהתפעמות שהרומן שלי "לשחות את הים" העניק לה תקווה בזמן טיפולי הכימו, ומישהי אחרת שמאזינה לפודקאסט, בכלל לא מהכיוון האקולוגי, אלא כדי לשמוע ראיונות עם יזמים מרתקים ולקבל השראה.
אני רואה את היחסים, עם בן הזוג, הבת, האמא, מי מעודדת להתבונן פנימה ומי מורידה אותה מזה, מי מתקפלת מול מה שהם אומרים ומי שבוחרת ודבר לא מזיז אותה. יש את מסורבי המתנות ויש את אלה ששמחות לקבל. מנעד רחב של תגובות, מימיקות, אני לומדת מזה כל כך הרבה על הקהל שלי, על מחסומים ומעצורים בדרך לעצמך.
אני רואה את התהליך שאני עוברת כאומנית, פעם כשלא היו קונים הייתי נעלבת ולוקחת אישית, היום הגישה שלי אחרת – אני מעניקה הזדמנות, אז אני אני מחייכת, יודעת שאני זורקת לתודעת המתעניינים הצעה להרחיב, אולי יום אחד היא תתפוס מקום, לגיטימציה, הסכמה להיכנס פנימה. זה הכל. אני לא מוכרת יופי כמו הרבה מהדוכנים לידי, אלא קשר עמוק ואינטימי עם עצמך, זה לא בהכרח פשוט ובטח שלא מהנה כל הזמן, דרושה החלטה להשקיע בקשר הקרוב שנשכח מכורח הנסיבות במהלך המירוץ.
נוצר קשר מעניין עם אמנים ומוכרים לידי, מעבירים חוויות על מצב הרוח, הערות והארות מהמפגש הבלתי אמצעי עם קהל, מכירות, תסכולים וגם סתם החיים שבחוץ.
ויש את ירושלים, עיר שחוברה לה וזה, שלשוטט בה זה קצת חו"ל וקצת מה אני עושה כאן בכלל? בשבוע האחרון אני כמו מקומית בבית הקפה מתחת למקום בו אני מתארחת, שמחה לראות ירושלמים עם ספר ביד. עוברת כל יום בחומות העיר העתיקה, שואפת אוויר קריר, בט"ו באב היה לי ירח מלא מול הדוכן. ביריד אני רואה אנשים מחייכים, נופשים, זה מחדיר קצת נורמאליות לתקופה, מאפשר נשימה, בתוך מה שאנחנו חווים עכשיו, גם זה חשוב, להמשיך ללכת.
לרכישת הספר מסע הגיבורה שאני
לאתר יריד חוצות היוצר
