באוקטובר 2018 צעדה בהיסוס אל סדנת הכתיבה שלי, רחל דאויט. בסדנה "מסע הגיבורה" אנו חוזרות אל אפיזודות מעברנו, מנכיחות ואוספות את הסיפור שאנו נושאות. מהרגע שרחל החלה לספר על המסע שלה מאתיופיה לישראל, חברות הקבוצה ואני, היינו המומות. עד אז שמענו על העלייה מאתיופיה דרך התקשורת, אך הפעם הקשבנו לסיפור ממקור ראשון.

רחל שתפה עמנו גם את סיפור ההתמודדות שלה בארץ, כנערה בפנימייה ישראלית שנמצאת בארץ ללא הוריה, ובהמשך איך התמודדה כאישה וכאם עם אפליה וגזענות מצד הרשויות, מוסדות החינוך והשכנים. ישבנו מולה בפיות פעורים, מלאות הערכה ורואות את גדולתה. האישה שנראתה עדינה ושקטה, התגלתה כבעלת עצמות ומעוררת השראה.

אדם זקוק לספר את הסיפור שלו על מנת להכיר את עצמו ואת כוחותיו. הנכחת הסיפור בכתיבה, הקראתו מולנו, חברות הקבוצה, וההאזנה שלנו, העניקה לסיפור תוקף שרחל כאישה אתיופית בישראל, לא קיבלה מספיק ממנו עד כה.  

במשך השנתיים שאחרי הסדנא, רחל כתבה את הטקסטים בנחישות ובהתמדה, וארזה אותם לכדי סיפור. בהמשך בחרנו, ערכנו ושזרנו את הפרקים, מיקדנו את הדרמה, הפכנו את הסיפור לנגיש.

הספר שנוצר הוא סיפור ישראלי, נשי, על גבורת היומיום, על בחירה באקטיביות מול גזירות גורל, על הליכה עם הלב באומץ ובראש מורם. אני מתרגשת על ההזדמנות להיות חלק מהיציאה לאור של היצירה המשמעותית הזו.

בתום הספר רחל כותבת על חוויית הכתיבה – 

"במסע לארץ, כמו בחיים, היו דברים ששכחתי, הדחקתי, או לא תמיד הבנתי בדיוק מה קורה בזמן שזה קרה. אבא שלי למשל זוכר שאני ביקשתי מאוד לצאת למסע, ואני זוכרת משהו אחר. אני זוכרת שאני הסכמתי להצעה שלו. אולי הוא מעדיף לחשוב על זה כך, בגלל ייסורי המצפון שיש לו על כך ששלח אותי לבדי. 

שאלתי שאלות וגיליתי דברים חדשים שלא ידעתי או לא זכרתי. כמו למשל, בדיעבד הסתבר לי שביום השלישי למסע באיזשהו שלב התחלתי ללכת לאט ונשארתי אחרונה. לא זכרתי שנשארתי מאחור. אני זוכרת שדיברתי עם עצמי, שאסור לי להתעייף, שאין לי זכות להתעייף. שיש ילדים קטנים יותר, שלהם מותר להתעייף, כנראה לא רציתי לזכור את חולשותיי.

במהלך הכתיבה היה לי קשה עם התגובות של האנשים סביבי. כשסיפרתי שאני מתחילה לכתוב ספר, תגובה אחת נחרטה בי, "היום כל בן אדם שני מוציא ספר". לקחתי את זה קשה. איפה ההתלהבות? זה שונה! זה שלי! שלנו! כשקראתי מול המשפחה שלי קטע מסויים יותר מפעם אחת, אמרו "עוד פעם הסיפור על סודן!" נעלבתי עד דמעות.

היתה לי ציפייה שישאלו אותי לאיפה הגעתי, מה כבר כתבתי, שיבקשו ממני לשלוח קטעים. לפעמים הרגשתי שהסיפור לא מעניין אותם, או שהם לא רוצים לדעת!

עם הזמן, הבנתי שזו בעיה שלי, שאני מצפה שכולם יראו את הסיפור שלי במרכז חייהם. הבנתי שזה שלי, לא שלהם. הסיפור שלי הוא שלי. חוויית הכתיבה היא שלי.

ברגע שהבנתי זאת פירשתי את ההתנהלות שלהם אחרת. אולי הם לא רוצים לגעת בנושא כדי לא להכאיב לעצמם או לי.

מה שלא יהיה ערכו של הספר בפני עצמו, לחברה האתיופית או לחברה הישראלית בכלל, אני עברתי תהליך ריפוי בכתיבה שלו. בזמן הכתיבה חוויתי מחדש הרבה מהרגשות שחוויתי אז, כל רגש שעלה בכתיבה חוויתי בעוצמה. ואני מרגישה שכך יכולתי להתבונן בפצעים ולטפל בעצמי. זה היה תהליך מרפא."

רחל סיפרה לי שלאחר שהספר יצא הוא עורר גלים וגאווה בקרב משפחתה וחבריה.

דרך מילותיה הסכימו האנשים סביבה לשוחח על מה שחוו בדרך מאתיופיה לישראל ובארץ, לבטא רגשות ולחשוף קשיים.

תהליך הריפוי לא היה עבור עצמה בלבד, אלא עבור הקהילה אליה היא שייכת.