"זה משונה כל כך, אבל גם מרגש אותה באופן מחריד ממש. עמוק בלב היא יודעת שצריך להשאיר את כל זה סודי לגמרי. מוצפן בקפידה. אסור לב לדבר על זה עם אף אחד", עמ' 61.
שני קולות – אחד מהעבר, נערה שמאוהבת בסגן המנהל, מחנך הכיתה שלה. שרואה בו דמות אב, שמוחמאת מבחירתה בו ושהוא מצידו מנצל את כוחו ופוגע בה מינית.
שני מהיום – שלושים שנה אחרי, היא בעלת משפחה, עיתונאית, מתפקדת לכאורה, אך הפצע שהיא סוחבת לא מרפה.
הכתיבה של הנערה שובה לב. היא נעה בין הערצה עיוורת, לגועל מהמעשה עצמו, היא מספרת לעצמה סיפור על היבחרות, אך מסתחררת ומתמוטטת, וכל הזמן מחזיקה תקווה שהסוד הארור יהפוך לסיפור אהבה אפשרי.
האישה הבוגרת רוצה לברר מי היא, העבר מזדחל לכל פינה ומאפיל על החיים כמו שהם. הזיכרונות צפים וברגע היא הופכת מאישה לנערה תועה וטועה, והיא מראיינת את מי שידעו כדי לקבל פרספקטיבות ולבסס את מחשבותיה על מה שהתרחש.
"זו חוויה מכוננת שעיצבה את כל חייך והפכה אותך למי שאת. בלעדיה – לא היית את. אבל במובנים מסוימים הסיפור הזה גם עיכב אותך. שנים על גבי שנים שמוטלת עלייך משקולת כבדה שמושכת אותך מטה. משהו מתרוצץ לך במוח באופן אובססיבי, מסתובב ומסתובב, גוזל הרבה מהאנרגיה, מהכוחות, מהרגשות. כמו איזה גידול ממאיר שאת משתדלת שלא יבלוט, שלא יראו, שלא ידעו. ואת מצליחה לתפקד יחד איתו, לנהל חיי משפחה, לעבוד, אבל הוא מכביד ומעייף ומתיש. אני לא חושבת שאנשים אפילו יכולים להתחיל להבין את זה. הגידול תמיד שם ולא הולך לשום מקום. אף פעם". עמ' 178
אחד הקשיים החריפים בטראומה, הוא שאין מילים, חוויה של רגש עמום וחסר צורה פוער בור בלב. והנה כאן הכותבת מעניקה סדר וצורה, תוקף לסיפור, שנים אחרי.
כאן נערך התיקון. עכשיו הסיפור הוא שלה: מתן מילים לרגשות עצורים, ביטוי התחושות המאיימות לכלות, שליטה על האופן בו תוצג העלילה.
אלה כוחות גדולים של מי שבוחרת לצלול באומץ לתוך האופל, להכיר באמת ועם זאת לכבד את הנערה שהיתה ואת התקווה שהחזיקה.
אני עובדת עם נפגעות תקיפה מינית ורואה כיצד ביטוי הסיפור במקום כה אילם, מביא להכרה. השפה מושיעה מהקיפאון, מאווררת את הדחיסות.
אני יודעת כמה כבוד דרוש לקצב של הנפגעות, לאופן בו הן מספרות, לגילויים המרעישים תוך שמיטת הקליפות.
מתוך אלה, אני מביטה על התהליך שמתארת שרית בהשתאות. נחיל מילים שמתאגדות לכדי לקיחת אחריות על הסיפור, אומץ לחשוף אותו ולעמוד מול מה שאנשים יגידו בתגובה, מסע חשוף אל האמת לא רק מול האישה, הנערה, אלא מול כולם.
"היא לא מאשימה אותם. היא מבינה היטב את הנטייה האנושית לייחל לגאולה. כי כולם רוצים הקלה. נחמה. כל אחד רוצה לשמוע שאחרי כל כך הרבה שנים בטוח מחלימים, מתאוששים, מעלימים את הפצעים. כולם רוצים לדעת שאפשר לצאת מזה. שגם אם התרסקו לך כל העצמות, עכשיו את כבר בסדר". עמ' 211
עד יום הימים / שרית סרדס-טרוטינו. עורכת – מירי רוזובסקי. הוצאת שתים, 254 עמודים – לאתר הספר.
תרגיל כתיבה
כתבי על סיפור שהאופן בו תפסת אותו בעבר שונה בתכלית מהאופן בו את רואה אותו היום.
