בספר מפעים שעוסק בטראומה בהקשר לשביעי באוקטובר, אבל לא רק, פורשת מירב רוט שבעה מאבקים קיומיים בנפש, ומותחת קו חיבור בין כולם. צד אחד הוא העמדה המסרבת למציאות, והצד השני מייצג את העמדה המסכינה עם המציאות (המודל מתבסס על שתי העמדות שהגדירה מלאני קליין, הסכידואידית-פרנואידית אל מול הדכאונית).
שבעת המאבקים המטלטלים את הנפש מרגע קיומנו וממשיכים להפוך בנו לאורך כל החיים, ואלו הם – אהבת האמת מול הסרוב לאמת, זיכרון מול שכחה, דחף החיים מול דחף המוות, אתיקה מול שבר מסורי, ידיעה מול אי ידיעה, טוב מול רע ואחרון – גילוי מול כיסוי.
לכל אחת מהדוגמאות רוט מצמידה יצירה שעוזרת לה בביאור המאבק, חשיפת דרך רעיונית, או העמקת החקר. היא מעגנת כל נושא שהיא צוללת אליו בתיאוריות וסיפורי מקרה ובעצם מציגה ביבליותרפיה במיטבה. כלומר היא לא עובדת עם הטקסטים והכתיבה מול המטופלים, אך הם מנחים אותה מתוך אהבת הספרות והבנת כוחה ברתימת כוחות חיות וריפוי לנפש האנושית.
אחד הפרקים החזקים עבורי היה השני, על הסירוב לאמת בשכול טראומטי. הפרק עוסק בטיפול זוג הורים שאיבדו את ילדם הקטן. רוט אף היא באה ממשפחת שכול, אחותה מתה והיא ראתה בקשיים של הוריה להחזיק את המשפחה, לבחור בחיים. ממקום מוכר זה היא מספרת על ליווי משפחות שחוו אסונות פתאומיים. היא עוברת עם בני הזוג דרך אשמה, מחיקת האני וקריסה של האפשרות לאהוב, שוב.
רוט עוסקת בריפוי העולם השבור, שיחרור מדחף המוות המאיים להשתלט וברגע של חזרה לחיים, ניצוץ של האפשרות לבחור בלראות, בחיים.
"שאלת האהבה ושאלת האמת מלוות אותנו מראשית חיינוץ החיבור בניהן יוצר את התנאים לחיים מלאים, יצירתיים ופוריים, ואף את האפשרות להתמודד עם מכאובי החיים באופן שמוביל לתיקון ולריפוי. בפני הנכונות לאהוב את האמת ניצבים אתגרים גדולים מרגע הגיחנו לעולם: התלות באחר מאיימת, שהררי הוא עלול להכזיב. האחר הוא מעין ראי שמאיים עלינו בחולשותיו המשקפות את חולשותנו. ואילו אחרותו מאיימת עלינו בכך שאין דרך לשלוט בו והוא תמיד חומק מיכולתנו לדעת אותו לאשורו. מתח אינהרנטי מתקיים בין הארוס לתביעה האתית להתחשבות וריסון. ואנו כל העת חוששים להיפגע וחוששים לפגוע". עמ' 40.
פרק נוסף שהותיר בי חותם עמוק, עוסק ביצירתו של חנוך לוין, כמי שמערער את יסודות קיומנו ושומט את הקרקע היציבה עליה אנו מסתובבים בתחפושות ותיוגים, כשבעצם כולנו מבויישים וחרדים. הפרק הזכיר לי שיר ההייקו של בוסון (תרגום יואל הופמן):
על המישור הצחיח
הוד קדושתו הכומר
מפריש צואתו.
על פי רוט, לוין מסיר את הגנות הרובד הסימבולי והממד האסטתי, ושם בפרצופנו את עליבות דמויותיו הכביכול מרוחקות. אך אט אט, עם הסכמתנו להתמסר למהלך, הוא עוזר לנו להביט על אנושיותנו נכוחה. לוין כביכול בז לאדם באשר הוא, גם אם מדובר בקהל שלו, אך בעצם, אומרת רוט, הוא מקלף ממנו את הכזב והתעתוע ומכאן מעמיד אותנו עם הגב לקיר, בדרך למציאת משמעות לחיינו.
"חנוך לוין מגרש אותנו מן הבית הנינוח של נפשנו וקיומנו, משליך אותנו למרחב הקרנבלי, הזר והמאיים של הדמויות המעוותות במחוזותיו הנאבקות בגורל חסר שחר, ואין לנו אלא לטפס על חבל התליה שהוא כורך על צווארנו ולהיקשר בו כבחבלי לידה, מפלסים את דרכנו מעברי פי פחת אל נקודת תצפית, ממנה נוכל למצוא את דרכנו חזרה הביתה, מצוידים בחמלה, בהומור ובהבנה עמוקה של שותפות הגורל האנושי". עמ 279-280
הפרק האחרון של הספר, עוסק במסכות שאחת מהן היא הספרות עצמה. רוט מסבירה כי מצד אחד הספרות מעניקה סדר בצורת סיפור, וגם זרות בצורת הרחקה, מצד שני הטקסט הוא "אחר" דרכו הקורא פוגש את עצמו על מנעד רגשותיו, מטעניו הנפשיים ומסכותיו.
"כוחה (של הספרות) טמון בפניה הכפולים. כי אמנם הספרות מעניקה צורה וסדר, אך בה בעת היא גם שבה ופורעת אותם ומאפשרת ביקור זמני במחוזות הכאוטיים של השגעון ואובדן הגבולות. שהרי בעוד הקור מוזמן להשתתף באשליית הסדר של המבנה הצורני והנרטיבי, הוא מוזמן להשליך לתוגו, כמו לתוך המכל האנליטי, את עולמו הפנימי שבחיי היומיום הוא מקפיד לשמור בו על סדר ושליטה." עמ' 299-300
באפילוג רוט כותבת על הסיפור האישי שלה שהפגיש אותה עם טראומה וכוחות מוות המאיימים לכלות. במובן זה היא מגלמת את "המטפלת הפצועה", שדרך מעבר בתעלת הכאב האישי שלה, היא נולדת להעניק את הכוחות למי שמתמודדים עם טראומת המלחמה, כולנו.
*
תרגיל כתיבה
כתבי על יצירה ספרותית שהותירה אותך פעורת פה ולב, שעזרה לך לסגור מעגל או הוציאה אותך דרך חדשה.
