אלה ועופר עומדים על החוף בתנוחות המוכרות. איקי מורה לעופר להניח יד על מותניה, לאחוז בשולי שמלת הכלה, לחייך מצד אחד ואז מהצד השני. כשהוא מבקש מהם להתנשק אלה אומרת שהיא תתנשק כשהיא תרצה ולא בשביל המצלמה. עופר מקבל שיחה דחופה והולך הצידה. לאורך כל ההעמדות, ותוך כדי שהוא מצלם, איקי לא מפסיק לדבר. אומר לה שהוא מכיר את כולן. השותקות, הקפוצות, הצווחניות, המצחקקות. כל אחת יוצא ממנה משהו אחר במעמד הזה. "את לא נראית לי כזאת," הוא אומר לה, "אבל אצל הרבה אחרות זה רגע של זיוף, לא של אהבה. לא שאני אומר שאין אהבה, בטח שיש, בינתיים. אבל השאלה היא על העסקת חבילה, של להיות יחד," הוא מדגיש וממשיך לנאום. "כי העניין האמיתי," הוא מסמן לאלה להושיט יד לים, "הוא אם נדע להיות שם כמו שאומרים בטקס, לשבט או לחסד. שמעתי את השבועה הזאת כל כך הרבה פעמים, והעובדה היא שהרוב לא מצליחים, נכון? גם אני בעצמי, כשנשבעתי, הייתי מאוהב עד כאן," הוא דוקר אצבע על המצח, "אבל לא ידעתי מה מחכה לנו…" הוא לוקח אוויר ועופר חוזר. "את נראית לי משהו אחר, בטוחה כזאת. אבל אני… יכולתי לדעת שלא ניכנס להיריון שלוש שנים? ושהמוות של אמא שלה יחרפן אותה? ושהיא תהפוך לאספנית וינטג' שממלאת את כל הבית גרוטאות? מי ידע את כל זה?" הוא מורה להם לזוז ימינה, "בקיצור, חתונה זה נחמד, אבל אחר כך באים החיים, את מבינה מה שאני אומר?"

אלה לא משתפת פעולה עם השיחה, היא גם לא צריכה להיות נחמדה לצלם משועמם שחייב לשטוח את משנתו. היא מקשיבה בחצי אוזן ואת החצי השני היא מפנה אליה פנימה. שואלים אם היא מתרגשת, והיא לא יודעת. לא שקל לרגש אותה, אבל אלה חשבה שתהיה פחות מוטרדת. עכשיו היא מתחילה לאבד את סבלנותה ואיקי מוותר על התמונה עם השמשייה. לסיום הוא מבקש מבט לים. אלה מסתכלת אל האופק, ואז המבט שלה קופא. היא לא זזה. רק אחרי דקה איקי ועופר מבינים שהיא רואה משהו. עכשיו זה ברור. ידיים זועקות מלב הים, משתוללות בין הגלים, בתנועות חדות, מבוהלות.

אלה פושטת את השמלה, אין לה זמן לבקש שיפתחו לה את הריצ'רץ'. היא קורעת אותה מעליה, מתחת יש לה טייץ וגופייה, היא תופסת קרש קלקר מזדמן שהיה פעם גלשן ורצה למים, חולפת על פני דג מת שנשטף מהים, משתדלת לא להיתקל בעינו הפקוחה. היא מעיפה מבט לאחור, כדי להיזכר שיש לה גב. עופר חולץ נעליים ועומד על קו החוף ואיקי לידו מחליף עדשה ומתקרב לקו המים.

כשהיא מתקדמת אל הידיים, דפיקות הלב שלה נשמעות ברקות. מרוגשת מהפרפור שבין חיים למוות, בין כישלון להצלחה, בין קשר לנתק. גם פחד עולה בה. הרי כבר היו שקפצו להציל ונסחפו בעצמם. אלה חותרת בכיוון הרוח, כמו שהיא יודעת. פתאום היא חייבת לא לפספס את הידיים האלה. היא הונחה שם בחוף, ברגע הזה, היא ולא אחרת.

מצד שני, למות עכשיו יהיה שטות גמורה, שלא לומר צחוק גורל מר, מר מאוד. אחרי שנת הסבל שלה, כשהיא מרגישה ששילמה חובות של כאב לחיים שלמים, יהיה מיותר להיפרד בדרך כזו, עבור מישהו זר, בגלל צירוף מקרים, בים. אם כי דווקא למות בים מתאים לה. כשדמיינה את המוות שלה בשנה האחרונה, חשבה שהיתה רוצה להיזרק אליו, או שלפחות טקס הפּרֵדה ממנה יתקיים על החוף. אבל ידעה שפורטונה תעקם את הפרצוף, אפילו כשלא יהיה יותר מול מי.

הידיים נחלשות. התזוזות איטיות יותר, אבל יש תנועה, והיא מתקרבת.

בשיעור הגלישה הראשון שלה, בגיל שבע עשרה, בחוף הזה ממש, היא מצאה חלק שאבד בה. עד אז היא חשבה שחוסר השקט שפוקד אותה הוא עובדת חיים. אבל ברגע שתפסה את הגל הראשון ואחזה בגופה את שיווי המשקל של הרוח, היא ידעה שמצאה. הים הפראי, הרוח הסוחפת, והיא שעומדת מולם ומנסה להתאזן. שיעור הגלישה היה מתנת יומולדת שקיבלה דווקא מארז, אחיה הגדול. מאז לא היה יום שפספסה, גשם, שמש, בגרות או עבודה. תמיד מצאה שעה להגיע לים, בקו 80 מהתחנה המרכזית בחדרה ועד לשיפולי גבעת אולגה, משם הלכה ברגל קילומטר, וזהו. בניגוד לכל תחביב אחר, היא לא היתה תלויה בדבר כדי להגשים אותו. את אלונה אחותה הקטנה שרקדה, היו צריכים להלביש בבגדי גוף, להקפיד עם האוכל, להגיע להופעות. את ארז שהיה בליגת הכדורסל היה צריך להסיע למשחקים, לעודד, לעקוב. אבל אצל אלה זה היה רק כרטיס אוטובוס, והיא והים.

קרש הקלקר שבידיה גמיש מדי, רעוע, אך אסור לה לוותר על שום אפשרות הצפה. היא גם לא יכולה להתקרב לטובע בלי שיש על מה להישען, אחרת הוא יטביע אותה בנואשות נחושה השמורה רק למי שמתוודע לסף המוות. פעם גם היא חשבה שהיא לא פוחדת מכלום, אבל מי שהיה באיום של סוף החיים, ברגע שלפני, יודע שהאדם מת, מת מפחד מהמוות.

היא מגיעה אליה, רעמת שיער גדולה מקיפה את הראש, מוסיפה משקל לגוף הטובע. אבל כשהיא מתקרבת היא רואה שהוא גבר, היא יודעת שאסור שיאחז בה. כפי ששיערה, הוא נסחף למערבולת, היא רק צריכה להזיז אותו כמה מטרים, לצאת מהסחף. היא מסתכלת בעיניו המתגלגלות, הוא חצי מעורפל, בין מלחמה לוויתור, הידיים עוד משקשקות, אך באפיסת כוחות. היא שוברת את הקלקר לשניים וזורקת לו חצי משטח, צועקת לו לתפוס. הוא לא שומע, אבל הוא איתה. נאבק במים, הוא תופס את הקלקר בשתי ידיים. עכשיו היא אומרת לו לדחוף את המשטח, אחריה. הוא עושה מה שהיא אומרת, למרות שהיא לא שוחה לכיוון החוף, אלא לצד. הוא נותן לה להוביל. משיט את הקלקר לפניו. אחרי עשר שניות הם כבר מחוץ למערבולת. כאן הים נינוח, שלו ואפשר לשחות אל החוף. היא שוחה והוא שט אחריה עד ששניהם נעמדים והולכים במים הרדודים. היא מאיטה את קצב הליכתה כדי שידביק את צעדיה, ואז מביטה בו בחטף לראות שהוא בסדר. עיניו במקומן, הוא צועד, הוא חי.

בגב זקוף ובצעדים בטוחים היא חוזרת לגברים שעל החוף. החצובה של איקי מרכינה ראש. הוא המום. היא אוהבת את ההלם שהיא מחוללת. אולי הוא יהפוך את התמונות האלה לסרטון לחתונה? או שבכלל הוא רוצה לאסוף צפיות ולספור לייקים של טביעה בשידור חי ברשת? עופר מחכה עם מגבת פרושה, עוטף אותה. אלה מביטה על הגבר השרוע על החול בזמן שהיא מותחת איברים, משחררת את השרירים המכווצים ואז עולה בה תחושת קבס, והיא הולכת לצד ומקיאה.
עופר מלטף את בטנה, שואל מה להביא לה. היא רק רוצה לשטוף את עצמה. היא נעצרת לרגע ליד השמלה הלבנה הזרוקה על החול, קרועה מעט בקצה, לא משהו שאי אפשר לתקן.
"אני בסדר," היא אומרת כמו שנשים טוענות, ואין לדעת אם להאמין להן או לחדור את המילים אל השבירות שמתחת. עטופה במגבת היא רצה לתוך גן האירועים, לשטוף ממנה את הים ואת הפחד שאחז בה כשראתה את עיני הטובע המעורפלות.

איציק שוכב על חול הים הרטוב. התגובה הראשונה שלו היא בכי, בכי מסחרר, לא דמעות חרישיות אלא זעקות. הוא מתפלש בחול, גרגירים נדבקים בצפיפות אל עורו השחום. דמות מביטה בו מבעד למצלמה, מציעה לו מים, מושיטה לו יד. אבל איציק לא רוצה לקום, גם הוא רוצה לצלם את הרגע הזה, להנציח אותו בתודעת נפשו. הוא לוחש לחישות בינו לבינו. על כך שהרגיש מחוץ לגופו, שהתבונן על הכול, שראה את עצמו. זה היה מבהיל, אבל גם מענג ומלא כוח. הצלם לא נראה לו פרטנר לשיתוף גילוי שכזה, אז הוא נוצר אותו בתוכו פנימה.
הצלם מתכופף אליו ושואל בקול מזרז, "אתה בסדר, אחי?" איציק מביט בו במבט שקוע, צולל, של ילד שרואה לראשונה עיניים. הוא לא יודע את התשובה לשאלה הפשוטה הזו. הוא עם הנשימה עכשיו ורק איתה. הצלם מזדקף, לוחץ לאיציק את הכתף ואומר, "ברוך השם, ניצלת," כמו מבין לרגע את גודל המעמד, אבל כדי לא לשאת בכבדות שלו הוא מנער את מכנסיו והולך בחזרה למצלמה שלו.

גבר אחר, שמנער שמלת כלה מחול, מתקרב לאיציק, שואל גם הוא אם הוא בסדר. עכשיו איציק מוכן לקום, וזה שהושיט לו יד לא ערוך למשקלו, מעמיד אותו על הרגליים אבל כמעט נופל בעצמו, שניהם מנסים לתפוס אחיזה ברצפת החול.

"צריך משהו?" הגבר עם השמלה מחזיר לעצמו את המושכות.

"אני אקח את זה מפה," אומר איציק, עדיין מתנדנד על רגליו, בוחן את שיווי המשקל החדש.

הגבר מלפף את השמלה סביב זרועו ורגע לפני שהוא הולך, הוא שואל כבדרך אגב, "להיכנס למים בלי לדעת לשחות, גבר?"

איציק לא כאן ולא שם. כאילו אינו שומע את ההערה שנזרקה לעברו. הוא בוחן את כף ידו מקרוב, מחייך לעצמו. הגבר והשמלה מסתובבים והולכים.

"תודה," צועק אחריו איציק כמעט ללא קול, וזה מנופף ביד בלי להסתובב לאחור.

 

רגע לפני שהיא נכנסת למלתחה, אלה רואה בטלפון שיחה שלא נענתה מהמרפאה של דרורי. היא לא רוצה לחזור לשם. היא מעדיפה להתקלח בשקט, ולשמוע בשורות לאחר שתסדיר נשימה. היא עוברת ליד השולחן במשרדה ומרימה את מסך הלפטופ, מרפרפת על חלון המייל. הוא מורה על דואר נכנס. ד"ר דרורי. היא קופאת. עוד רגע להחליט אם לשטוף את עצמה במים או במילים שמי יודע מה הן נושאות, והיא לא מצליחה לעמוד בסקרנות ולוחצת על שורת הנושא הריקה.

השם שלה מתנוסס מימין למעלה והיא קוראת:

"ניסיתי להתקשר, אבל לא ענית,

הפעם התוצאות לא דורשות שתבואי, אז אני מרשה לעצמי לכתוב לך

שהגוף נקי לגמרי.

הגיעי למעקב בעוד שלושה חודשים,

עד אז – החיים מתחילים!

מזל טוב,

ד"ר דרורי."

שפתיה נמתחות לכדי חיוך קטן. חיוך בלבד. היא סוגרת את הלפטופ בטריקה ונכנסת למקלחת.

תחת המים הזורמים היא נרגעת. על החוף שחררה את הגוף ועכשיו תור הלב. היא שוטפת את הקלות שבהתנדנדות בין גלי החיים והמוות. היא שוטפת את החולי. למעשה זו היתה הפעם הראשונה שנכנסה למים אחרי שנה. הקפיצה הזו למים היתה בעצם שיבה אל כוחותיה, אל הים. כאילו ידעה קודם, עוד לפני שהרופא אמר, שהבריאה.
ובכל זאת, היא חושבת לעצמה בתוך המים הקרים בהם היא מתרחצת גם בחורף, שהיתה אמורה להיות שמחה עכשיו. עוד שבוע, בראש השנה, היא תציין שנה לגילוי המחלה. היא התכוונה לחגוג את בשורת הריפוי בחתונה ומעכשיו נראה שרק טוב עומד על הפרק. המיזם על החוף, האיחוד הרשמי עם עופר, הכול מתיישר, מסתדר, מתהדק, בטוב, אליה. אז מה מונח שם מתחת להכול ולא מניח לה לצהול?

היא מנגבת טיפות אחרונות, מתלבשת ומוצאת את עופר מביט לים, דרך חלון המשרד בקומה השנייה. הוא בא לקראתה, "גיבורה שלי," לוחש בחושניות, פורע את שערה הקצר והרטוב, מצמיד אותה לחלון ומתבונן בעיניה, לקבל אותה אם אפשר, כאן ועכשיו ואחרי הכול. הוא עוד לא יודע שהם אחרי. היא עוצרת רגע, מרימה את מכסה הלפטופ. הוא מצמיד את עצמו לאחוריה בזמן שהיא מתכופפת, מתחכך בה. היא מסתובבת ומתנה את ההמשך בקריאת המייל. חסר סבלנות הוא מפנה את עצמו לקריאה. לא מפסיק לאחוז בה מאחור. האותיות רוקדות מול עיניו והוא מנסה להתרכז. כשהוא מגיע לסוף, הוא נושם נשימה עמוקה, וחיוך זוהר פרוש על פניו, שמחה של ממש. אולי הוא ישמח בשביל שנינו, אלה חושבת והוא אומר, "אז שני חיים יש לנו לחגוג היום."

ועכשיו היא מוכנה להיות איתו, שלו. אולי יצליח לסחוף אותה להודיה הראויה. היא נועלת את דלת המשרד והוא מרים אותה אל שולחן הישיבות שמכיר את שיפולי גופם היטב. היא מורידה את חולצתו אך הוא לא משיב לה באותה מטבע. הוא מפשיל את חצאיתה, משאיר אותה בעקביה. היא מלפפת את ירכיה סביבו. בתוך שניות הוא נכנס אליה, בכוח, כמעט בכעס. שניהם רוצים להרגיש את החיים דרך החיכוך הזה, לפצות על כל הימים שלא היה אפשר, למוסס את הפחד, לסלק אותו מעליהם, אם אפשר, לנצח.

 

טרקטור כבר עולה על החול, עוד באותו בוקר. הרעש הצורם יכול להעיר את חלזונות החוף מתנומתם. איציק מציץ מהאוהל שלו. הנהג שועט, איציק יוצא מהאוהל ומסמן לו לעצור, הנהג מאט אך לא עוצר. בשלב הזה איציק עולה על כף הטרקטור ואז הנהג בולם.

"סבאח אל חיר," אומר איציק, מניף ידיים באוויר, "מי כבודו?"

"סבאח אל נור, אמסלם."

"אהלן," איציק מניח כף יד על חזו.

"רד למטה," צועק אמסלם.

"מה אתה עושה פה?" איציק לא זז.

"היום מתחילים."

"מה?"

"בונים פה, כפר, אנא עארף?"

"מה? מי?" קופץ איציק.

 

אמסלם מפשפש בתא הכפפות שלו ומוציא דף, מגיש אותו לאיציק שמדלג מכף הטרקטור לחלון הנהג וקורא. בינתיים אמסלם מתקשר, ובתוך דקות גבר מעונב יורד אל החוף.
"מה הבעיה, מר בחור?" הוא שואל את איציק בחוסר סבלנות. איציק בטוח שראה את האיש הזה בעבר, אבל לא זוכר איפה. "אנחנו מתחילים את הבנייה, יש לך בעיה?"

"אם לי יש בעיה?" איציק חוזר לכף, "יש לכולנו בעיה."

"איזה בעיה? לא הבנתי."

"הבעיה היא שזה חוף ציבורי!"

"חוף שקיבלתי עליו אישורי בנייה, יש מסמכים, הכול חוקי, אז בבקשה, תן לנו לעשות את העבודה, כל שעה עם אמסלם עולה לי הרבה כסף."

"איך אמרנו שקוראים לך?" הוא נראה לו מוכר, אבל איציק מעורפל ולא מצליח לחבר.

"לא אמרנו," עופר מביט עליו בתמיהה, "אני עופר."

"אז עופר," איציק מיטיב את אחיזתו על כף הטרקטור, "אני לא זז מפה." עשן הסיגריה של אמסלם מסתלסל לעברו. איציק מתבונן בעופר המעונב ולא מוצא את הגשר בין החליפה שלו ובין המקום שבו הוא עומד.

זהו חוף ילדותו של איציק. מאולגה היה בא אליו כילד, ברגל. מגיל שש היה מצטרף לסבו לדיג. סבא סחב את ציוד הדיג, ואיציק דילג בין האבנים, עד שהסב נעצר וחיפש בידיו הגדולות סלע יציב לשבת עליו. לאחר שהתמקמו, סבא בזק קמח לכוס, הוסיף מעט מים וביקש מאיציק לערבב בכפית. כשהבלילה התקשתה, בצע באצבעותיו חתיכה, ליפף את הקרס בבצק, חיבר את הקרס לחוט ואמר לאיציק לאחוז בידית החכה. יחד הם חיכו בדממה.
בפעם הראשונה שאיציק ראה דג גדול על החכה, הוא חש יראת כבוד לים. סבו אחז בידית המפרפרת, ואיציק עזר לו למשוך את החוט אל מחוץ למים. הסב אחז בידיים המיומנות את הדג, וזה הביט באיציק בעיניים בוהות. הסב הניח אותו על עיתון שפרש ביד אחרת על אבן שטוחה. הדג קפץ וקפץ עד שחדל ושכב פרקדן על העיתון, עדיין מביט באיציק בנחישות. תחילה חשב איציק שהדג ישוב לקפוץ, שיחק בנחיריו, ליטף את הסנפירים, אבל אז סבו אמר "הוא מת," ואיציק פרץ בבכי. הוא ראה את הדג החי, את גסיסתו, ולא דמיין שלמעשה אין חזור. יחד הם שבו הביתה כשהדג עטוף בעיתון בתוך סל הרשת של סבא. איציק ישר רץ למקלחת, להסיר מעצמו את המבט הנוקב של הדג.
בארוחת הערב, המשפחה ישבה סביב השולחן ופלחי הדג נפרשו על הצלחת. איציק התבונן ביקי, שישב לידו וטרף את רצועות הפילה. הוא יודע שהדג היה חי פעם? חשב. אימו פרסה גם לו רצועה והניחה בצלחת, והוא הזיז אותה וביקש משהו אחר. הוא הביט בסבו שלאט ובעדינות הסיר את העור ונגס מגוף הדג. העין עדיין הביטה בו מהצלחת.

פעם כשישב ליד סבא בשקיעה, בשתיקה, כששמש אדומה ועגולה נגעה בקו המים, שאל אותו, "אם השמש זורחת במזרח," הדגיש את צליל האותיות בהתאמה, "למה היא לא שוקעת במשקע?"
סבו גירד בראשו, המערב היה עבורו עובדה נטועה. הוא הביט בנכד האהוב ולבסוף אמר לו, "תסתכל על השמש, בלי לחשוב כל כך הרבה."

ציפורים מתות, חתולים דרוסים, עכברים מעוכים – כל הילדים באולגה ראו את החיות השרועות על החוף, על הכביש, בבתים. כשהחברים של איציק שיחקו בג'וקים שמחצו עם מקל על המדרכה, הוא היה רודף אחריהם ברחבי הבית, מוביל אותם לקופסה ומשחרר אותם לחופשי בחוץ. הוא זוכר את אימו גלוריה מספרת שהוא ילד רגיש, רגיש מדי. פעם שמע אותה אומרת לאביו אברם, שהילד לא ישרוד את אולגה. בניגוד לאחיו יקי, שהתרועע עם החברים באופן המותאם לחבורת הפרחחים המקומית, איציק הוציא את עצמו מהכלל ופרש לים.

ערב אחד שאל את סבא שלו, "למה אתה אוכל את הדגים?"
הסב הוריד את העיתון, גירד בראשו ואמר, "כשהייתי קטן היו לנו תרנגולות בחצר. הייתי משחק איתן, רודף אחריהן, קורא להן בשמות. אבי הזמין שוחט שערף את ראשן לידנו. הוא לא הסתיר ממני כמו שעושים היום. אתה יודע שבטבע חיות מתות, אריה אוכל ג'ירפה, נמר אוכל יען. החיות הטורפות הן הרופאות של הטבע. הן תופסות את הזקנים והחלשים ומקצרות להם את הסבל."

"אבל זה כמו לאכול חיים של מישהו אחר," אמר איציק.

"אני אוכל רק את מה שאני יכול להביט במוות שלו," ענה הסב. דמעות זלגו על לחייו של איציק.
"עוד מעט יבוא המשקע גם עליי," סיכם סבא. מאז אותה שיחה, איציק לא אכל דגים וגם לא בשר, אך המשיך להגיע עם סבו לים. הוא אהב להמתין יחד איתו בחלל הזמן שבו לא קרה דבר. בכלום מבורך. בשקט אינסופי.

בזמן שעופר ואמסלם מדברים, איציק מתקשר להראל, שואל אותו מה כדאי לעשות. הראל אומר שאפשר לבדוק אם המהלך חוקי, ובינתיים, שיקבע עובדה בשטח ויביא את החברים שלו, מזל שיום חמישי, הם יכולים לעשות להם סופשבוע בכיף על החוף. איציק מתקשר לדיה ומבקש ממנה להקפיץ את "חנוש" לחוף, עכשיו.

בתוך שעה שלוש מכוניות כבר עומדות בהקשב ליד הטנדר של איציק בחניון הכורכר. חברים נפלטים מהרכבים ומתחילים להעביר ציוד לחוף: מחצלות, ציליות, בזנ"טים, חבלים, כלי עבודה, ג'ריקנים. הם תוקעים את הבזנ"טים בדפיקות הלמניה ומקבעים ביתרים לסנאדות בגובה שניים וחצי מטר. אחרים תופרים את הציליות בחוט עבה, ואז מותחים וקושרים את קצות הצילייה לסנאדות בכפתורי שדה.
בינתיים עוד ארבעה רכבים מגיחים אל חניית הכורכר, נשים פולטות מהמכוניות ילדים שרצים אל החוף. יחד הם פורשים את הציליות, מנקים אותן מחול באמצעות המטאטא המאולתר מארגז הכלים של איציק, קבוצת מחטי אורן שמאוגדת בקצה אחד לענף של עץ. מטבח שדה צומח בן רגע – שני שולחנות שטח נפתחים, שתי כירות עשויות בוץ, סירים, ארגז כלים וסכו"ם, שורת בקבוקי תבלינים מונחת מעל הכיריים, מתחת לשולחנות ארגז קטניות ושאר יבשים. לידו ארגז בוקר עם שיבולת שועל, גרעינים, דבשים – דבורים, תמרים, חרובים.
בחורשה שבגב החוף אוספים הילדים זרדים וענפים, מעגל אבנים מצויר בין המאהל לים, סביבו נפרשות מחצלות נוספות ובתוכו זרדים. ארגז עם גזעי עץ וענפים מונח ליד בור המדורה, ובו גם מקדח יד. בפינה אחת בצילייה מונחות שמיכות רכות לתינוקת ולידן שולחן יצירה לילדים, עם טושים שרובם לא עובדים, אבקות צבעי אדמה ותבלינים, וערמת דפי טיוטה שמהודקת לשולחן באמצעות אבן שכתוב עליה "יש לי לב".

אלה מכוונת את משאית המנוף על החוף, מנחיתה על החול קרוואן תפעול. נהג הגרר מעמיד את הרגליים, פורש את הגגון, מחבר את הקרוואן בצינורות ארוכים לקווי המים, החשמל והרשת של גן האירועים הסמוך. עובד מטבח מאבזר את המדפים בקפה, תה, סוכר, שרוולי כוסות פלסטיק וקרטון, עוגיות חמאה, קרקרים עם סומסום וחלב במקרר. על השיש הוא מניח מכונת קפה ולצידה שלושה קרטונים ארוכים של קפסולות אספרסו. מלצר מקפיץ מגן האירועים שתי שישיות מים מינרליים שהוא מניח לצד המיטה בחדר הפנימי. עובדת מטבח נוספת פורשת מפה על השולחן שבחוץ ופותחת שני כיסאות לישיבה משני צדדיו. היא מסדרת אגרטל עם פרחי פלסטיק על השולחן. אלה מניחה עליו את קופסת כרטיסי הביקור, פתוחה למחצה, מעוטרת בלוגו גן האירועים שהיא מנהלת, "אחרי הים".

כשהכול מסודר, אלה מתמקמת בקרוואן ומעיפה מבט מהחלון להתרחשות שבחוץ. היא רואה את איש הראסטות שהצילה בבוקר מתקרב לקרוואן, מאושש. היא פותחת את הלפטופ, מדפדפת בתיקיית המסמכים שלידה, מחברת את הטלפון למטען, מסדרת ניירות. שומעת שתי דפיקות על דלת הקרוואן הפתוחה.

"כן?" היא אומרת כשעיניה במסך. הוא נכנס לקרוואן, מתבונן סביב, הנוכחות שלו מצמיתה אותה.

"פששש, כל זה בשביל בנאדם אחד… לא ייאמן." אלה מרימה את המבט אל עיניו החודרות.

"אפשר לעזור לך?"

"את באמת רוצה?"

"כבר עשיתי את זה גם אם לא רציתי."

"משהו שאני אמור לדעת עליו?" היא חושבת אם מדובר בניתוק או בהכחשה.

"לא קריטי, מה… רצית?"

"איך קוראים לך?"

"אלה."

"אלה… אני איציק," הוא מניח יד גדולה על חזה חשוף. "האמת? תמיד רציתי משרד ליד הים," הוא מסתכל מבעד לחלון הקרוואן.

אלה נעמדת מולו ומשלבת ידיים, "מה לעשות? לא תמיד יש את מה שרוצים."

"דווקא יש לי," איציק מעביר אצבע לאורך שרוולי הכוסות.

"באמת?" אלה מסתכלת מבעד לחלון, "אני לא רואה שום משרד."

"כי את לא מסתכלת נכון."

אלה מתחילה לאבד סבלנות, "אתה רוצה להנחות אותי לאיפה ואיך להסתכל?"
איציק מגחך ומחכך את כף רגלו על השוק, גרגירי חול נוחתים על רצפת הקרוואן, זה כבר ממש מעצבן את אלה.

"החול מפריע לך?"
אלה לא עונה, היא חוזרת לשולחן וללפטופ כמתעלמת מהיצור שמולה. "את בים!" הוא כמעט צועק, "את יודעת מה ההבדל בינינו?" הוא פורש את כפות ידיו לעבר תקרת הקרוואן.

"שאני יודעת לשחות?" היא היתה חייבת.

"לשחות זה חשוב," הוא אומר ועוצר רגע כמהרהר לעצמו.

"נו," היא מביטה לשמיים כמבקשת ישועה, "היית בהבדל בינינו, זו תהיה התשובה הארוכה בהיסטוריה, אז בוא נתחיל."

"שאני לא צריך להרוס שום דבר בשביל שיהיה לי את מה שאני רוצה. יש לי שנים 'משרד' על הים, זה האוהל שלי," הוא מצביע על מבנה בד רעוע, עבודת יד, לא אחד שקונים בתחנת דלק. "אני עובד פה, לומד, מדריך, אוכל, ישן. אני לא משנה שום דבר כדי שהים יתאים את עצמו בשבילי."

"כל הכבוד, יש לך עוד משהו להגיד לאומה לפני שאנחנו נפרדים?" היא קמה שוב.

"שאתם תקבלו מאיתנו מיץ גרביים," הוא נתקע בעיניה והיא מרגישה חשופה מול מבטו הפרוע.

"מה?" היא מניחה שלא שמעה טוב.

"הייתי שמח לשמוע מה מנחה אתכם בהשתלטות על החוף הזה," הוא מנסה לשנות כיוון.

"זה מאוד פשוט. אנחנו רוצים להפוך אותו למקום יפה, עם טיילת מסודרת, חדרים, מסעדות, שירותים, להנגיש לאנשים את הים, רק בלי החול והלכלוך שמסביב, עם חניה נוחה ומותאמת לאנשים עם נעליים," היא מסתכלת על רגליו.

"סיפור יפה את מספרת לעצמך."

"שעת סיפור הסתיימה ואני חוזרת לעיסוקיי."

"הבנתי," איציק יוצא מהקרוואן, יורד מדרגה אחת ואז מסתובב ואומר לה, "שיהיה ברור, שעל גופתי המתה."

עופר מגיע לקרוואן. "שוב רוצה למות?" הוא עומד על המדרגות, פנים מול פנים עם איציק.

"אתה רוצה לספר לי משהו?" איציק שואל. זו תמימות או מה? אלה רואה את ההפתעה של עופר.
היא חושבת מאיפה הטמבל הזה נחת, שמחה להבין שעם מסטול כמוהו היא תיאבק בהתנגדות לבנייה. "מפריעים לך לעבוד?" עופר שואל את אלה ואיציק מרים ידיים והולך משם.
"תגיד," הוא קורא לאיציק, "ביזמים קטנים כמונו אתה נכנס? זה מה שיעזור לים? תראה את הארובות של חברת חשמל פה, תתחילו בתותחים הכבדים אם אתם רוצים אקולוגיה."
אלה מבינה שעופר שמע את השיחה ואיציק מסתובב ומחייך, "שכל אחד יעשה את המלחמות שלו." עופר מגחך כשהוא מניח קופסת כרטיסי ביקור "עופר חזן עורך דין נדל"ן" על השולחן בחוץ, ליד זו של אלה.

אחר הצהריים נשלמת הקמתו של המאהל מול קרוואן התפעול. אלה מזהה את חבורת המופרעים – גברים בשיער ארוך שלא הסתרקו חודשים, אימהות לילדים שלא התקלחו ימים, ותינוקות שנשרכים על פטמות לאורך שעות. באמצע יום עבודה אנשים שרועים על מחצלות צבעוניות, מנגנים, שרים ומקפצים במחולות כאילו אין מחר.

"אז מה את מציעה?" עופר מלטף את גבה.

"נראה לי שאפשר לשחרר את אמסלם." אלה מותשת מהיום.

"כן, לא כדאי לעשות יותר מדי רעש. ניתן לחבורה הזאת את הסופ"ש, אחר כך נזמין פקחים והם ייאלצו להתפנות." אלה אוהבת את הידע הבטוח של עופר.

בשעות הלילה המאוחרות הוא חולק איתה סיפורי תביעות פלישה למבנים מהמשרד שלו, מבני ציבור וגם בתים פרטיים. הסיפור שהכי מדהים אותה הוא של לקוח שלו, בעל דירה בתל אביב שזוג דיירים שלו לא הסכימו להתפנות במשך תשעה חודשים. הלקוח ניסה כל מה שאפשר וכשהגיע לכמעט מכות, פנה למשרד של עופר, מותש מההתעסקות איתם. עופר פרש בפני בעל הבית את האפשרויות המצומצמות ואמר לו שבמדינת ישראל החוק מעדיף את הדיירים ופחות את בעלי הדירות. "אבל תן לי להרים טלפון," סיכם איתו. כעבור יומיים בוריס אחד, בריון עם קעקועים על כל מקום אפשרי בגוף, נכנס לבית עם המפתח והתנחל להם בסלון. הגיע עם תיק כלי רחצה, בגדים להחלפה ואלת בייסבול, ולא זז לשום מקום. בהתחלה הם ניסו לדבר איתו אבל הוא התעלם מהם לחלוטין ועשה בבית כבתוך שלו. הוא בישל במטבח, ראה טלוויזיה, התקלח ודאג ללכת להם בין האצבעות כל הזמן. הם היו המומים, משטרה אי אפשר היה להזמין כי הם היו מוכָּרים, לבעל הבית לא יכלו לפנות כמובן. בלילה השלישי להתנחלותו ראו אותו נוחר בסלון בחצי עין פקוחה עם האלה לידו. למחרת הם לא היו שם. סאגה של תשעה חודשים הסתיימה בשלושה ימים. עופר לא קיבל כסף מבעל הבית, הוא העביר אותו ישירות ובשחור למאפיונרים שהביאו לסיומן בעיות שעורכי דין לא מצליחים לפתור באמצעות החוק היבש.

כאן אין צורך לערב אף אחד, החבורה הזו נראית מעופפת ובלתי מזיקה. בטח לא כאלה שירצו להסתבך עם החוק, שבכל מקרה יהיה נגדם. אסור להתנחל בחוף ים ציבורי ליותר משבוע. בעונה יש פה אירועים, מסיבות ולינה שמארגנים עסקנים. הם עושים המון רעש, משאירים ים לכלוך ונכנסים עם רכבים כבדים לחוף. הרשות מדי פעם יוצאת למבצעי אכיפה ומזיזה אותם. אבל את החבורה הזאת אפשר לפנות בקלות. את חלקם אלה מזהה, הם חברים של אלונה אחותה. היא יודעת מאיזה חומרים הם עשויים. כשעוד היה לה שיער ארוך ושופע, היא פגשה אותם על ערסלים בחצר של אלונה, כששיפצו את הסטודיו שלה בהתארגנות שהרשימה אפילו אותה, וגם במסיבת הלידה של שלם. למרות שאף פעם לא התקרבה יותר מדי, היא יודעת שהם לא תמימים כמו שהם נראים.

אלה צופה אל הים. אחרי החגים תירגע העונה באולם האירועים והיא תתפנה כולה לפרויקט החדש שלהם. היא עוד לא חלקה את הרעיון עם עופר, אבל היא תישן הלילה בקרוואן התפעול. בא לה לישון בים, עם תנאים של כמעט־מלון, לקום בבוקר המוקדם ולגלוש.
היא נוסעת לביתם שבקיסריה כדי לקחת כמה דברים ללילה. פינצטה מקבלת אותה בכשכוש זנב שמח וכמו עורכת לה סיור בין החדרים. היא מרחפת בעיניה על המטבח המבריק משיש שחור, על שולחן האוכל מעץ מהגוני, על החלון הענק הפונה לים, חצי וילון תחרה מתוח מעליו. היא יורדת לקומת המרתף ומביטה בחדר הכושר המאובזר ששתי המגבות שלהם תלויות בפתחו, בשולחן הביליארד שכדוריו עומדים זקופים בתוך המשולש, בחדר הסאונה העשוי עץ ובבקבוקי המים שלהם. אחר כך היא מדלגת לקומה העליונה ורואה את שמלת הכלה הקרועה שרועה על השידה בחדר השינה שלהם, מאוחר יותר תשלח אותה לתיקון. מערכת הקולנוע הביתי מנגנת מוזיקה שעופר בחר. היא מתקלחת במהירות ולוקחת בטרולי קטן בגדים, מצעים ללילה ואיפור לבוקר שאחריו. לפני שהיא יוצאת מהבית היא משאירה לעופר פתק. שנים לא השאירה פתק, מי כותב היום על דף כשכל היחסים מתרחשים בטלפון? אבל היא לא רוצה לדבר, להתנצל או להסביר. היא גם לא רוצה להטריח אותו. היא צריכה קצת שקט ולבד. היא רוצה להבין מה קרה בים, בזינוק שלה אליו, בהסתערות. היא צריכה לבאר לעצמה מה עכשיו, כשהיא בריאה. בירור לא קל, אחרי שהחולי השתלט עליה בכל רגע מהחיים של השנה האחרונה. היא צריכה להתנקות ממנו גם במחשבות.
היא מגיעה לקרוואן בדיוק בשקיעה ורואה שחבורת הפרחחים במאהל התעצמה.

אלונה מיניקה על הספה, התינוקת כבר נרדמה, מדי פעם היא מכווצת את שפתיה, אך הפטמה כבר מזמן מחוץ לפה. שתיהן עייפות מאוד מהמאמץ המשותף, אבל התינוקת יכולה עכשיו לנוח, ואלונה, לאה מהלידה ומהכאבים שאחריה, מניחה אותה על חיתול טטרה וקמה לשאוב. השדיים שלה מלאים וכשהחלב יוצא בכזאת קלות, אלונה רוצה להתחיל להכין סטוקים במקפיא, לימים שבהם תחזור לסטודיו. ניסיון העבר מזכיר לה ששפיותה תלויה בכך.
בזמן השאיבה יש לה זמן להיות קצת בווטסאפ, להגיב לאיחולים, לענות ללקוחות ולבשר שהיא בחופשת לידה, אפשר להזמין דרך האתר ולאסוף באופן עצמאי, מהסטודיו. היא מנסה לעשות הפרדה, לא רוצה שיבואו אליה לקרא־בית – הקרוואן הפרדס־חני המוכר ללקוחות המקומיים – כשהיא נראית ככה. בקבוצת הווטסאפ הקהילתית חנוש, היא רואה שדיה מבקשת ממי שיכול להגיע לים, למחאה נגד בנייה על החוף. היא מסתכלת על מיקום ההתכנסות ומזהה את הקרבה לגן האירועים של אלה אחותה ועופר הארוס שלה. אם היו לה כוחות היא היתה מגיעה לשם, להיפגש עם כולם, החבורה שדואגת לה בחיבוק חם ונעים כל כך אחרי כל לידה. הנוהג הקהילתי הוא לכבד את היולדת בחיזוקים מכל סוג, והעיטוף מאפשר להישען לאחור ולנוח קצת, אבל לא באמת.

כשהבקבוק מלא חלב היא מעבירה את 70 הסיסי לשקית סיליקון רב פעמית ומשעינה אותה על כוס. כשהחלב יתקרר היא תסגור את השקית ותקפיא אותה. רגע שקט בבית. שלם אצל שכן כבר כמה שעות. עידן מנצל את הזמן היקר לערום את הכביסה, לסדר קצת, לענות למיילים מהעבודה, לחטוף פרוסה עם טחינה גולמית.

פורטונה, אמא של אלונה, מתקשרת ושואלת מה שלום החמודה ואת השאלה הקבועה מלפני שבועיים, מאז שנולדה, אם כבר החליטו על שם. אלונה עונה את אותה תשובה מכנית, לא, עוד לא החליטו.

אמא שלה מציעה להגיע עם אוכל ולעזור לסדר קצת "את ה…" היא לא מסוגלת לקרוא לקרוואן של אלונה ועידן "בית". "תודה," אומרת אלונה, "המקרר מלא, אלה הקפיצה לי שלשום אוכל מגן האירועים. אין צורך." אבל עידן מצביע על ערמות הכביסה בסלון ומסמן לאלונה – שתגיע. אלונה אומרת לאימה לבוא מתי שנוח לה, כי הם מסתדרים והכול בסדר.

אלונה, קשתות שחורות מתחת לעיניה, מתרסקת על הספה ומעלה את תלתליה לכרית כדי שעורפה יוכל לנשום. מנוחה במשכב לידה זו המלצה נחמדה, אבל החל מהילד השני אי אפשר לעמוד בה.
אמא שלה הציעה להם לעבור לגור אצלה לתקופה בלתי מוגבלת. היא תעזור בכל מה שצריך. וגם אבא, כמה שהוא יכול. אבל עכשיו הבית של פורטונה וחיים עמוס בתרופות. רעש ילדים אומנם יעניק לבית משב אוורירי, אבל גם יכביד על אביה, אלונה יודעת. ההתכווצויות בעת ההנקה מציקות, המיילדת אמרה שזה כאב טוב, שמחזיר את הרחם לגודלו הטבעי. לעזאזל עם הכאב הטוב. אלונה נאנקת מחוסר הנוחות בכל אזור בגופה, ברחם ובגב, בפטמות ובאגן.

בלידה הפעם, אחרי שהתינוקת היתה בחוץ, אלונה רעדה במשך רבע שעה. כשעידן שאל אם קר לה, המיילדת אמרה לו שכך הגוף משחרר את המתח. והיא חשבה לעצמה, עדיין בערפול של אחרי הלידה, שהיא כמו חיה. מה שהיא הכי אוהבת בלידה הוא להתנהג כמו חיה – לנשוך ולשאוג, לרעוד ולנהום, כל מה שאסור בשאר החיים. בסרט על לידות שראתה פעם, אמרו שנשים אירופאיות לא צועקות בלידה. לעומת זאת פעם עברה ליד מחלקת יולדות בבאר שבע ושמעה בדואיות צורחות ובוכות בקולי קולות, וחשבה לעצמה, הן משחררות עכשיו שנים של איפוק וסגירות, שתיקה וכיסוי. ומי שלא לוקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, מה היא מבינה על לידה בכלל?

היא היתה יכולה לישון עכשיו ליד התינוקת שלה, אבל היא לא מצליחה לעצום עין. מעניין אם העניין על החוף קשור לאחותה. משהו מציק לה והיא לא יודעת לזקק את התחושה ולפרוט אותה. מעין עננה כללית ובלתי נגישה שרובצת ומכרסמת מבפנים. חבל, כי מה שהיא זקוקה לו יותר מכול עכשיו, זה לישון. קירה פעם אמרה לה שההמתנה היא מתנה, אז היא מנסה לשנן לעצמה את המנטרה, ולחכות שיגיע זמן אחר.

אבל בינתיים, המציאות מטיחה בה לא מתנות, אלא רגעים קטנים של תסכול מצטבר. בזווית העין היא מביטה בצילו של עידן שחולף על פניה, עם בגדים, בקבוקים, חיתולים. מעביר מכאן לשם, מניח, שומט, מסדר, מזיז. באחת הגיחות שלו הוא נותן בטעות דחיפה לכוס, ושקית החלב שהושענה עליה נופלת על צידה. החלב נשפך על השיש, שביל דק שמובל בהכנעה לכיור. כשידו מתפנה והוא מרים את השקית, היא כבר מרוקנת מתכולתה. הוא מביט בחשש באלונה, שמבין שרעפיה מבחינה בתקרית.

"מה עשית?"

"אוי מצטער," כמה מוגבל הוא הצער, היא זועמת בתוכה.

"אוי ואבוי," היא לוחשת.

"בטעות."

"אוי ואבוי!" פרץ בכי נשטף ממנה.

עידן שותק, היא רואה את העייפות שלו אבל אין לה כוח להגיב אליה. רק אתמול אמר לה שהוא לא ישן כבר יומיים, שהיא לא מבקשת עזרה כמו שצריך, וברור שעובר עליה משהו. הוא הזכיר לה את מפולת ההורמונים שהיתה גם אחרי הלידה של שלם, אבל אמר שהפעם זה משהו אחר, קשה יותר, לא ברור. עוד ארבעה ימים הוא אמור לחזור לעבודה והוא מודאג. בניגוד לתקופה שאחרי הלידה של שלם, בה הבית היה מלא בנשות חנוש, הפעם היא כתבה בקבוצה לחכות עם הביקורים. אפילו אלה אחותה לא באה אתמול ולא היום, אמרה שיש איזה עניין דחוף שהיא צריכה לטפל בו על החוף ותראה מתי תוכל להגיע. היא דווקא היתה רוצה לשבת איתה ולשמוע על קשיים מחוץ לדלת אמות הבית, בעולם האמיתי שבחוץ. ציוץ נשמע מכיוון הספה, התינוקת פוקחת עיניים, תרה אחר אור, מושיטה ידיים, בודקת במה אפשר להיאחז.

דילוג לתוכן