לשחות את הים – 2 פרקים ראשונים

אלה ועופר עומדים על החוף בתנוחות המוכרות. איקי מורה לעופר להניח יד על מותניה, לאחוז בשולי שמלת הכלה, לחייך מצד אחד ואז מהצד השני. כשהוא מבקש מהם להתנשק אלה אומרת שהיא תתנשק כשהיא תרצה ולא בשביל המצלמה. עופר מקבל שיחה דחופה והולך הצידה. לאורך כל ההעמדות, ותוך כדי שהוא מצלם, איקי לא מפסיק לדבר. אומר לה שהוא מכיר את כולן. השותקות, הקפוצות, הצווחניות, המצחקקות. כל אחת יוצא ממנה משהו אחר במעמד הזה. "את לא נראית לי כזאת," הוא אומר לה, "אבל אצל הרבה אחרות זה רגע של זיוף, לא של אהבה. לא שאני אומר שאין אהבה, בטח שיש, בינתיים. אבל השאלה היא על העסקת חבילה, של להיות יחד," הוא מדגיש וממשיך לנאום. "כי העניין האמיתי," הוא מסמן לאלה להושיט יד לים, "הוא אם נדע להיות שם כמו שאומרים בטקס, לשבט או לחסד. שמעתי את השבועה הזאת כל כך הרבה פעמים, והעובדה היא שהרוב לא מצליחים, נכון? גם אני בעצמי, כשנשבעתי, הייתי מאוהב עד כאן," הוא דוקר אצבע על המצח, "אבל לא ידעתי מה מחכה לנו…" הוא לוקח אוויר ועופר חוזר. "את נראית לי משהו אחר, בטוחה כזאת. אבל אני… יכולתי לדעת שלא ניכנס להיריון שלוש שנים? ושהמוות של אמא שלה יחרפן אותה? ושהיא תהפוך לאספנית וינטג' שממלאת את כל הבית גרוטאות? מי ידע את כל זה?" הוא מורה להם לזוז ימינה, "בקיצור, חתונה זה נחמד, אבל אחר כך באים החיים, את מבינה מה שאני אומר?"

אלה לא משתפת פעולה עם השיחה, היא גם לא צריכה להיות נחמדה לצלם משועמם שחייב לשטוח את משנתו. היא מקשיבה בחצי אוזן ואת החצי השני היא מפנה אליה פנימה. שואלים אם היא מתרגשת, והיא לא יודעת. לא שקל לרגש אותה, אבל אלה חשבה שתהיה פחות מוטרדת. עכשיו היא מתחילה לאבד את סבלנותה ואיקי מוותר על התמונה עם השמשייה. לסיום הוא מבקש מבט לים. אלה מסתכלת אל האופק, ואז המבט שלה קופא. היא לא זזה. רק אחרי דקה איקי ועופר מבינים שהיא רואה משהו. עכשיו זה ברור. ידיים זועקות מלב הים, משתוללות בין הגלים, בתנועות חדות, מבוהלות.

אלה פושטת את השמלה, אין לה זמן לבקש שיפתחו לה את הריצ'רץ'. היא קורעת אותה מעליה, מתחת יש לה טייץ וגופייה, היא תופסת קרש קלקר מזדמן שהיה פעם גלשן ורצה למים, חולפת על פני דג מת שנשטף מהים, משתדלת לא להיתקל בעינו הפקוחה. היא מעיפה מבט לאחור, כדי להיזכר שיש לה גב. עופר חולץ נעליים ועומד על קו החוף ואיקי לידו מחליף עדשה ומתקרב לקו המים.

כשהיא מתקדמת אל הידיים, דפיקות הלב שלה נשמעות ברקות. מרוגשת מהפרפור שבין חיים למוות, בין כישלון להצלחה, בין קשר לנתק. גם פחד עולה בה. הרי כבר היו שקפצו להציל ונסחפו בעצמם. אלה חותרת בכיוון הרוח, כמו שהיא יודעת. פתאום היא חייבת לא לפספס את הידיים האלה. היא הונחה שם בחוף, ברגע הזה, היא ולא אחרת.

מצד שני, למות עכשיו יהיה שטות גמורה, שלא לומר צחוק גורל מר, מר מאוד. אחרי שנת הסבל שלה, כשהיא מרגישה ששילמה חובות של כאב לחיים שלמים, יהיה מיותר להיפרד בדרך כזו, עבור מישהו זר, בגלל צירוף מקרים, בים. אם כי דווקא למות בים מתאים לה. כשדמיינה את המוות שלה בשנה האחרונה, חשבה שהיתה רוצה להיזרק אליו, או שלפחות טקס הפּרֵדה ממנה יתקיים על החוף. אבל ידעה שפורטונה תעקם את הפרצוף, אפילו כשלא יהיה יותר מול מי.

הידיים נחלשות. התזוזות איטיות יותר, אבל יש תנועה, והיא מתקרבת.

בשיעור הגלישה הראשון שלה, בגיל שבע עשרה, בחוף הזה ממש, היא מצאה חלק שאבד בה. עד אז היא חשבה שחוסר השקט שפוקד אותה הוא עובדת חיים. אבל ברגע שתפסה את הגל הראשון ואחזה בגופה את שיווי המשקל של הרוח, היא ידעה שמצאה. הים הפראי, הרוח הסוחפת, והיא שעומדת מולם ומנסה להתאזן. שיעור הגלישה היה מתנת יומולדת שקיבלה דווקא מארז, אחיה הגדול. מאז לא היה יום שפספסה, גשם, שמש, בגרות או עבודה. תמיד מצאה שעה להגיע לים, בקו 80 מהתחנה המרכזית בחדרה ועד לשיפולי גבעת אולגה, משם הלכה ברגל קילומטר, וזהו. בניגוד לכל תחביב אחר, היא לא היתה תלויה בדבר כדי להגשים אותו. את אלונה אחותה הקטנה שרקדה, היו צריכים להלביש בבגדי גוף, להקפיד עם האוכל, להגיע להופעות. את ארז שהיה בליגת הכדורסל היה צריך להסיע למשחקים, לעודד, לעקוב. אבל אצל אלה זה היה רק כרטיס אוטובוס, והיא והים.

קרש הקלקר שבידיה גמיש מדי, רעוע, אך אסור לה לוותר על שום אפשרות הצפה. היא גם לא יכולה להתקרב לטובע בלי שיש על מה להישען, אחרת הוא יטביע אותה בנואשות נחושה השמורה רק למי שמתוודע לסף המוות. פעם גם היא חשבה שהיא לא פוחדת מכלום, אבל מי שהיה באיום של סוף החיים, ברגע שלפני, יודע שהאדם מת, מת מפחד מהמוות.

היא מגיעה אליה, רעמת שיער גדולה מקיפה את הראש, מוסיפה משקל לגוף הטובע. אבל כשהיא מתקרבת היא רואה שהוא גבר, היא יודעת שאסור שיאחז בה. כפי ששיערה, הוא נסחף למערבולת, היא רק צריכה להזיז אותו כמה מטרים, לצאת מהסחף. היא מסתכלת בעיניו המתגלגלות, הוא חצי מעורפל, בין מלחמה לוויתור, הידיים עוד משקשקות, אך באפיסת כוחות. היא שוברת את הקלקר לשניים וזורקת לו חצי משטח, צועקת לו לתפוס. הוא לא שומע, אבל הוא איתה. נאבק במים, הוא תופס את הקלקר בשתי ידיים. עכשיו היא אומרת לו לדחוף את המשטח, אחריה. הוא עושה מה שהיא אומרת, למרות שהיא לא שוחה לכיוון החוף, אלא לצד. הוא נותן לה להוביל. משיט את הקלקר לפניו. אחרי עשר שניות הם כבר מחוץ למערבולת. כאן הים נינוח, שלו ואפשר לשחות אל החוף. היא שוחה והוא שט אחריה עד ששניהם נעמדים והולכים במים הרדודים. היא מאיטה את קצב הליכתה כדי שידביק את צעדיה, ואז מביטה בו בחטף לראות שהוא בסדר. עיניו במקומן, הוא צועד, הוא חי.

בגב זקוף ובצעדים בטוחים היא חוזרת לגברים שעל החוף. החצובה של איקי מרכינה ראש. הוא המום. היא אוהבת את ההלם שהיא מחוללת. אולי הוא יהפוך את התמונות האלה לסרטון לחתונה? או שבכלל הוא רוצה לאסוף צפיות ולספור לייקים של טביעה בשידור חי ברשת? עופר מחכה עם מגבת פרושה, עוטף אותה. אלה מביטה על הגבר השרוע על החול בזמן שהיא מותחת איברים, משחררת את השרירים המכווצים ואז עולה בה תחושת קבס, והיא הולכת לצד ומקיאה.
עופר מלטף את בטנה, שואל מה להביא לה. היא רק רוצה לשטוף את עצמה. היא נעצרת לרגע ליד השמלה הלבנה הזרוקה על החול, קרועה מעט בקצה, לא משהו שאי אפשר לתקן.
"אני בסדר," היא אומרת כמו שנשים טוענות, ואין לדעת אם להאמין להן או לחדור את המילים אל השבירות שמתחת. עטופה במגבת היא רצה לתוך גן האירועים, לשטוף ממנה את הים ואת הפחד שאחז בה כשראתה את עיני הטובע המעורפלות.