מה התגובה הכי מוזרה שקיבלתי לספר כמה הרווחתי ואת מי פגשתי האם גברים קונים ספר בלשון נקבה ומה אמר ילד אחד אמר לאמא שלו בעיניים בורקות כמה מילים על החוויה שלי מיריד חוצות היוצר בירושלים היא עומדת מולי טרוטת עיניים, באה לנפוש ומוצאת את עצמה מול הספר שלי, מזילה דמעות על אובדן של בן זוגה, לפני שנתיים, ומאז רצה ממקום למקום ושום דבר לא ממלא את הריק או מספק

בדק בית בחורבן הבית ט' באב תשפ"ד פגשתי השנה א.נשים שביתם נחרב דיברתי עם בני משפחה שאיבדו את היקר להם מכל שויתרו על אמון ותקווה שעולמם קרס. כל אחד מאתנו איבד פעם בית. לכל אחת מאתנו חרב אמון במישהו או במשהו. ההרס הוא כהרף עין השיקום הוא מלאכה יומיומית של איחוי. יום חורבן הבית מזכיר לנו להתבונן שוב ומחדש על ביתנו. הוא לא פיסי, אל תחמיצו. הוא לא מדיני,

יומולדת – זה מה שלמדתי השנה (המשימה ממסע הגיבורה, עמ'  16): * לא להקשיב לקולות הספק גם אם אשאר עם משנתי לבד ובתוך כך להגמיש עמדות. * לפעול את פעולתי הייחודית בעולם בדבקות בלי לחכות לאישורים ואז לקבל אותם (נו, מילא). * להמשיך להשיל כל מה שלא עובד להגיד לא למה שלא בדיוק לבחור. * להכיר בכוחי הגדל עם הגיל, הניסיון, הידע ולנהוג בו בזהירות. * לתעדף את השקעת

מצאתי מקום בטוח להתחיל באומץ להסיר את הערפל הסמיך שעטף את הנשמה. אולי זה הזמן להוציא מהתיק שעל גבי את כל הסליחות ולצאת למסע אל החופש שבסופו אוכל לצעוק – אני הגיבורה של סיפור חיי. על מסך המחשב הן הופיעו, נשים רגילות שאם הייתי עוברת לידן ברחוב לא הייתי מדמיינת כמה מיוחדות הן. אבל שבוע אחרי שבוע זרמו לי דרך המסך אנרגיות של אומץ להגיד את מה שבתוכן, כוח

מילותיו של הדובר, ד"ר אליף פראנש, בהשקת הספר מסע הגיבורה שאני ספריית מכללת אורנים, 7 באפריל 2024 תנו לי להביע את התרגשותי על המעמד הרם הזה, לשאת דברים בהשקת ספרה של מיה, מעמד של כבוד ועל זה הערכתי, תודה. במשך דבריי אתייחס לכמה נקודות שמשתקפות מן הספר, אשר מהוות ביחד מכלול עשיר שהספר מכיל. אתחיל במה שנקרא המפתן של הספר, הסף, השער החיצוני, השער הפנימו וההקדמה, אני גם שמח

אנחנו יושבות במתחם היצירה של הלובי התחתון. נשים נכנסות ויוצאות, מהססות, האם להטיח את מה שעובר על ליבן על הדף, במילים, בצבעים. זו התלבטות לא קלה. השולחן מפתה, אנחנו – המטפלות באמנויות – מזמינות. הן באות ויושבות. בחלוף השעות והימים נראה שהסיפורים רק חיכו לשאלות, לסדקים שיאפשרו לפרוץ החוצה. חלקן חוזרות עליהם שוב ושוב, אחרות נזכרות בעוד פרטים ויש כאלה שהטראומה נחשפת אצלן בשכבות. אנחנו כמה מטפלות שמחולקות למתחמי

בהרצאות על מסע הגיבור.ה, אני מתחילה מדוגמאות רווחות – משה, מוחמד, ישו, בודהה – גבריי המיתולוגיה של התרבות המערבית. המיתוסים האגדות והספרים מרבים לעסוק במוטיב מסע הגיבור הגברי. אז האם נשים יוצאות למסע הגיבורה? השאלה הזו פתחה אצלי מסע גיבורה פנימי שממנו נרקמה סדנת הכתיבה לנשים  שאני מנחה במשך שנים -"מסע הגיבורה שאני". אחת ממורות הדרך שלי היא הסופרת והפסיכותרפיסטית היונגיאנית רות נצר, שכתבה את הספר "מסע הגיבורה". בפרק

כולנו חווים ימים קשים לחלקנו בטח יש משפחה / חברים / מכרים שעברו אסונות אחרים חווים חרדה ומצוקה נוכח הטראומה האישית והקולקטיבית המתהווה שיתוק, הלם, זעם, חוסר אונים – תגובות רגשיות שמשתלטות על הלב הפצוע. איך אנחנו יכולים לעזור לעצמנו? (על פי פירמידת הצרכים של מאסלו) * לדאוג לאוכל, מנוחה, חברה * לצרוך תקשורת ורשתות באופן מדוד * למלא את הנפש בתכנים מיטיבים, מעגלי תמיכה, מציאת משמעות, פעולה, נתינה * להימנע משיפוט

את רוצה לכתוב, אבל זה לא קורה. יש לך סיפור טוב, חשוב, שנים את אומרת שתגיעי אליו מתכננת בפנסיה, כשיהיה זמן, כשדברים יקרו. כבר החלטת ארבע פעמים להתחיל וזהו, אבל כל פעם משהו נשמט ואז דוחה, עוזבת, מאוכזבת. תדעי הכתיבה לא מגיעה אלייך שום דבר לא קורה זו את שמושיבה את עצמך סוגרת את הדלתות והחלונות וכותבת. כמה קל לשתות אותנו, הנשים (את הגברים שותות תבניות חברתיות אחרות) הנשיות

לפרסום ב תרבות וספרות הארץ בתואר השני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, לפני עשרים שנה, נקלעתי לקורס סימסטריאלי של יואל הופמן בשם "מחשבות. מילים. דברים." לא הכרתי אותו, אבל הקורס השתבץ לי טוב בלו"ז וכמו רוב הדלתות היפות באמת, מגיעים אליהן במקרה. בשיעור הראשון הוא כתב על הלוח כמה שירים שהוזכר בהן עורב ושאל אותנו באיזה מהם אפשר להרגיש את העורב מבפנים. כמובן שהבטנו בו במבטים מזוגגים ולא הבנו את

תזכירו לי לא לערוך השקה בספר הבא, אמרתי לחברות כמה ימים לפניאבל ברגע שזה התחיל, נזכרתי למה דווקא כן.זה היה שיר הלל לפרדס חנה ולמחנה, ליצירה ולבריאהשהעלה על נס את הלבבות הפועמים שלצידי בסיבוב הזהוגדלתי, כי הפעם גם נהנתי והייתי מוכנה לשאת בתוכי את האהבה.תודה על המילים, על השותפות, על חברויות ועל חיבורים, שכן מהעולם הזה. המרווח הרחב שבין חלום להגשמתו, ואיך הפעם לא התנתקתי על הבמה.ערב ההשקה העביר

הסכנה שבהעדפה.  האזהרה לגבי הבור מופיעה בסיפור השני בתורה, בה אלוהים שועה למנחתו של הבל ואינו שועה לזו של קין. עלבונו של האחרון מביא לאלימות, להרג הראשון, על פי המיתולוגיה שלנו. הבת שלי חזרה מבית הספר בוכה, ביום בו חילקו תפקידים להצגת סיום היסודי. היא קיבלה תפקיד קטן, של איש אפור, בהצגה "מומו". היא אמרה שהיא לא מבינה למה אי אפשר היה לחלק את התפקידים בצורה יותר שיוויונית בין תלמידי הכיתה שרצו להשתתף. חשבתי שמדובר

אני לא טובה בערבים. אני לא מהאימהות האלה שאחרי שהילדים הולכים לישון, מתחילות לעבוד. אני בעשר בלילה – פיפי ולישון. כך שכשרציתי לכתוב, ידעתי שזה לא יכול להיות בין לבין השאר, אלא בהקדשה של נתח זמן מכובד לטובת העניין. אבל איך עושים את זה? כשהרעיון החל להציף אותי עבדתי כמטפלת באמנות במשרד החינוך, עם נוער בסיכון. מיותר לציין שזו עבודה ששותה אותך לאורך ולרוחב, כלומר השעות המשולמות מהוות בערך

איך את יודעת שהספר שלך טוב? יש קוראות שמוכנות לקרוא את הספר שלך כשהוא דראפט (חומר גלם) ולחוות דיעה של קוראת ממוצעת. מישהי שקוראת את הספר באובייקטיביות. יש קוראות כאלה ברחבי הרשת, בקבוצות כתיבה שונות, הן מתנדבות לקרוא ולתת חוות דעת ראשונית. אני נתתי את כתב היד שלי לחברות טובות וחדות. בגלל החשש מביקורת, ידעתי שהן יוכלו להעביר אותה באופן שלא ישתק אותי. חברות שאוהבות לקרוא, קרובות למילים ובעלות לב

מה זה תחקיר לכתיבת ספר? את יובל אלון פגשתי לפני הרבה שנים כשראיינתי אותו לכתבה על החוויה האבוריג'ינית שהביא לארץ אחרי שחי עם שבטים באוסטרליה. חזרנו להיות בקשר כשהוא התראיין לפודקאסט שלי בנושא המאבק על הים (פרק 2 אם אתן מתעקשות). זו היתה התקופה בה התחלתי לכתוב את הספר ובמשך שעות ישבנו לשיחות על הריינבואו ועל קהילות כמו אנשי הים התיכון וקיימא, שמזיזות הרים ושומרות על הימים. איציק, דמות

זה די מדהים, לשלם למישהי כסף, הרבה כסף, כדי שתגיד לך מה לא טוב ביצירה שלך.התחלתי מחוות דעת, מה שנקרא "לקטורה". גם לשם צריך להתקבל. כלומר שלחתי וחיכיתי לתשובה, אם היא בכלל בעניין של לקרוא את כתב היד שלי. עלמה כהן ורדי חזרה ואמרה שכן, מה שכבר שימח. כשישבנו בבית הקפה בתל אביב לפגישה שאחרי, אמרה שמאוד אהבה את הספר, ולצד האמירה מחממת הלב הזו, הגישה דף עם רשימת

נתחיל מסיפור – בשנת 2002, נהגתי להיתקע עם הרכב שלי באמצע הכביש בלי דלק. זו היתה בימבה כחולה וחמודה, ואני, חמודה לא פחות, חזרתי מהודו, והייתי בעיפוף קל. מילא בפעם הראשונה, אבל מה גרם לה להשנות? אללה יודע. כלומר בעיקר זה ששכחתי להעיף מבט על מד הדלק, שבימים קדומים אלה לא נהג להבהב. שוב ושוב מצאתי את עצמי באמצע הכביש, עם מנוע כבוי. בכל פעם שזה קרה – פעם

בעצב רב קוראת את התחקירים הקשים על אשרם במדבר, על המיניות המקודשת, על ניצול מטופלות ומטופלים בסשנים פסיכדלים, וחושבת על החמקמקות של משחק הכוח בתפקיד המטפלים: כמה קל ליפול לבור של אגו וכמה נורא לפגוע באדם שבא לבקש עזרה. אנחנו בחבורה שמידי פעם עורכת סווטלוג' (בקתת הזעה). בקיץ היינו בקמפינג והטקס התקיים ביום. נכנסתי דלת ראשונה

הידיעה מאין באתי היא הראשית ממנה הגיבורה יוצאת למסע הבירור – לאן היא הולכת. המסע לא מתחיל מאין, יש מעבר פעיל של אמונות מכוננות, צידה לדרך. בחלק הראשון של החיים, הילדות, מופעלת הגיבורה על ידי הדפוסים התורשתיים באופן עיוור. אין אפשרות להשוואה ולכן נראה שהכל מולד והנחה שככה זה בחיים. בגיל ההתבגרות יש הבשלה למסוגלות להסיר את הלוט ולראות את ההורים לא רק בתפקיד מולנו. הדמויות האלוהיות הופכות אנושיות.

בנסיעה הראשונה לסדנא, ניסיתי בעיקר להשיל מעלי את מעיל האשמה שעטף אותי מכל עבר, כשחשבתי על זה ששוב אני עוזבת את ילדיי לעוד אחרה"צ שלמים. הזכרתי לעצמי שמגיע לי ושכבר מזמן אני רוצה זמן לכתוב. הזכרתי לעצמי שזו המתנה שנתתי לעצמי השנה ושאני לא מוותרת על החלום להצליח להוציא את הספר שלי. כשסיפרתי לאמא שנרשמתי לסדנא, היא ניסתה בעדינות להניע אותי מזה. "בורילי, את כל כך עמוסה גם ככה,

מילות פרידה לאישה האמיצה של המדבר:את כריסטינה בר סלע הכרתי כשראיינתי אותה כעיתונאית לגבי ההונה – שאמניזם אורבני. אחרי שלוש שעות איתה בסלון הבית בירושלים, היא הזמינה אותי לסדנת ההונה שלה ואני הצעתי לעזור לה לכתוב את הספר על ההונה.הסדנא היתה מבחינתי משנת חיים.אני חבה לכריסטינה את הכרותי עם האיש ואת יצירת המשפחה שלי.היא עזרה לי לאפשר למשהו טוב, אחר, שקט – לחלחל ולהגיע אלי.היא הכניסה אותנו בצהרי שישי

עוד אף ספר לא נכתב על זה שהכל בסדר. את התלמידים והסטודנטים שלי אני מלמדת שסיפור טוב מתחיל באירוע מחולל שמביא לשינוי, צמיחה, החלטה חדשה. נגיף הקורונה הוא האירוע המחולל של התקופה הזו. לאן ניקח אותו? אנחנו הכותבים של הסיפור, זו החלטה שלנו. לעתים גיבור.ת הסיפור מתחילים בהלם, כעס, מרד על הגזירה שגורמת להם לצאת למסע. כמו משה, שהתוכח עם אלוהים על התפקיד שקיבל. השלב הבא הוא השלמה. כמו בבודהיזם לפיו כאשר

בלילה שלפני פגישתו הגורלית, הוא זימן בדמיונו מפגש עם הצ'יף של עם הטמבו שנשלח לגדול בביתו לאחר מות אביו. הוא היה אסיר בכלא שעומד להיפגש עם ראש הממשלה! הוא דמיין את עצמו הולך בשביל בדרך לבית הצ'יף ומתיישב עם זקני השבט. הצ'יף אמר לו בתוכו – שהשלב הראשון בפתרון סכסוכים, הוא בניית אמון ולשם כך עליו להבין ממה ראש הממשלה, דה קלרק, פוחד ואז לפוגג את פחדו. נלסון מנדלה פקח

פעם בשבוע היה ד"ר אורי שורצמן מתפנה מעבודתו בבית החולים במעבה יערות הגשם של גאנה ויוצא ברכב אל הכפרים. עם הזמן פשטה השמועה ולקליניקה הניידת הובאו חולים שהתנהגותם נראתה לבני משפחתם נתפסה חריגה ומשונה. בלי טלפונים, מחשבים או תחברורה ראויה, הם מצאו תמיד את נקודת הציוןן מתחת לעץ הבאובב העתיק ונפגשו לשמוע את הרופא הלבן שמדבר עם המוזרים. במפגשים הטיפוליים נולד הספר "רופא לבן אלים שחורים", שמגולל מפגש בין

בהופעה מדהימה של מארק אליהו, הוא סיפר בהתרגשות, על לילות שהוא ואביו מבלים יחד במערות, מנגנים שעות ארוכות ומקליטים בזריחה. הסיפור הזה הילך עלי קסם. חשבתי איזו גדולה בשביל אמן לקבל השראה כזו, בלי ללכת ללמוד, או לסדנאות, או בחיפושים, אלא לינוק את האמנות מתוך הבית. להיות אמן הבן של, הזכיר לי את אביב גפן, איזו מורכבות של קשר עם אביו – יהונתן גפן – שכתב עליו את השיר

היכן מונח הריפוי? כשבתי היתה בת שנתיים, הלכנו בחורשה ליד הבית כשפתאום היא צרחה תוך שהיא מצביעה על הרגל. הזזתי את רצועות הסנדל וראיתי אדמומיות מנוקדת.  לידינו הזדקר שיח סרפד שכנראה ליטף אותה. מרחתי לה רוק על העור אך הכאב לא פסק והיא המשיכה לבכות ואמרה ששורף לה. אישה מבוגרת עברה לידינו, שאלתי אותה אם יש לה מים תוך שאני מצביעה על הרגל של בתי ועל הסרפד שהספקנו להתרחק

דם. ירד לי דם. לא מפצע, לא מחולי. ממקום שלא ידעתי, מכיוון שלא הכרתי. מיד אחרי הגילוי בא הכאב. בבטן התחתונה, ליד המותן, כאב מפלח עצמות. הסתכלתי על אמי בחוסר אונים, אבל בניגוד למזור שהציעה לי בכל עת, היה לה מבט מובס בעיניים. מבט של חוסר ישע, שמצביע על דרך חיים. מבט של צער על כך שהכאב לא פסח גם עליי. היא הורישה לי אותו באותו גוף שהעניקה לי,

יומן בולוניה טייק 1 – עוד כמה שעות איילת באה לאסוף אותי לשדה התעופה.הבוקר, לאחר כמה ימים של ויכוחים לגבי דמותה של פיית השיניים, עצם קיומה (תודי שזאת את!) בעוד אני מנסה להשאיר בהם מעט ילדיות, הבוקר הם נכנסו בסערה ושאלו אם נראה לי שפיית השיניים נוסעת לבולוניה. מאיפה אני יודעת? היתממתי. הם הסתכלו עלי בפרצופים כעוסים ויצאו מהחדר.בקפה של הצהריים, עברנו האיש ואני על הרשימות – מי הולך לאן מתי, טלפונים של הורים

כשהייתי קטנה, אולי בת 9, התחיל הגיל בו כל מה שדיברו עליו החברות בכיתה, היה מי תישן אצל מי מתי. זו היתה הפריצה החברתית ובנות הכיתה היו בהתרגשות בלתי פוסקת ועבדו בשיטת המיטה החמה. בליל שישי שכזה, ישנה אצלי יעל (שם בדוי), כשקמנו בבוקר היא לא חשה בטוב. היא לא הספיקה להגיד את זה, ומיד הקיאה במסדרון ביתנו. אחר כך הקיאה שוב, הפעם קלעה לכיור בחדר האמבטיה. הבית התמלא

למה אני מציעה לטופליי ולכותבים בסדנאות שלי לא לפרסם את הטקסטים שאנו כותבים במהלך עבודתנו בפייסבוק, או ברשת, או בשום מקום בו איננו מכירים את הקהל? כל טיפול או מפגש סדנא אני פותחת ב 10 דקות של כתיבה ספונטנית. ההנחיה היא לכתוב במשך 10 דקות בלי הפסקה, בלי לתכנן ובלי למחוק. המטרה של התרגיל היא להפריד את העולם שבאנו ממנו כדי להיכנס למרחב היצירתי המאפשר בזמן המפגש. כמו כן

שיר אמצע. פפ אחרי תשע שנים. פעם ראשונה אצל כירורגית שד. בדיקה שגרתית.להבטיח לשערותיי הלבנות שלא אצבע אותן.להבחין בשינויי האקלים הפנימי בעונות המעבר.להכיר את סימני המחזוריות שלי בכל פינה בגוף.* לסגור את דלת טיפת חלב ולחשוב – יחסינו הגיעו לקיצם.לראות אישה מניקה ולקנא,ואז לראות אותה עם העגלה, והחיתולים וכתמי החלב על החולצה, וקצת לשמוח שאני אחרי.* להריח את הבגדים לפני שאני מוסרת אותם לבלי שוב.להשאיר שמיכת תינוק דקה בתחתית הארון.* להודות על הנשמות

בשנה האחרונה הוצאתי שני ספרים לאור, למדתי כל כך הרבה בדרך ואני רוצה לשתף אתכם בכל הקשור להוצאה עצמית. עיצוב, דפוס, הוצאות לאור, עריכה, ספרי ילדים, ספרות דיגיטלית, אמזון וכיווני מחשבה, לפני שיוצאים למסע שכזה. העידן שלנו יש המון אופציות. פעם מי שכתב יכול היה לחיות במגרה עד יומו האחרון. הטכנולוגיה של היום מאפשרת כמעט לכל מי שרוצה – להוציא ספר. מצד אחד – מקסים. יש שוויון יחסי, אנשים

סרטון מהשקת הספר "שקד רוקדת", איך חיים את החלום? https://www.youtube.com/watch?v=325CeimZO7c&t=17s מה אני אגיד לכם? הייתי ילדה מוכשרת. היו גם כמה ששמו לב.אבל ההורים שלי היו מצד אחר של העולם. הם לא הבינו את הכוח של היצירה עבורי. מידי פעם זרקו מילת עידוד,אבל נתנו לי להבין שמדובר בגחמה קטנה, תחביב, עיסוק שאתפנה אליו אחרי הדברים החשובים באמת.  הייתי צריכה למשות את כוח החיים הזה מתוכי. זו היתה דרך. מעניינת, מתסכלת, חשובה. יאמר לזכות

חברות את שני הכרתי בהודו, נפגשנו בלה דק. טיילנו יחד חודש, במהלכו, חוץ מהזמן שישנו, דיברנו את עצמנו לדעת. תוך שלושה ימים היא ידעה עלי את מה שאני עוד לא ידעתי על עצמי. בכלל, בילדות בנערות, את רוב הזמן חלקתי עם חברים וחברות. זה היה המרכז, זה היה העניין. היום, עדין נוצרות חברויות, עם אנשים מקסימים, אבל זה לא המרכז. זה תמיד לצד. המשפחה, העסק, השאר. פעם, חברים היו

יום הכתיבה שהנחתי אתמול, הזכיר לי כמה מדויק לי ללוות אנשים, לקחת אותם להרפתקאות מתובלות במילים, להיות איתם לרגע בסיפור שלהם. הוא גם הזכיר לי כמה אנרגיה דורשת החזרה לעניינים, כמו לפלס מהתחלה את הדרך לעצמאות. למה אני עצמאית? אני משערת שהעובדה שאבא שלי היה עצמאי, עזרה לי מבחינה תודעתית – לא הייתי צריכה לעבור את מחסום הילדים להורים שכירים. בטוחה שגם העובדה שאני לא אוהבת שאומרים לי מה

פרק ראשון– האחר מעשה כשהיה כך היה: נסענו להופעה בבריכת השולטן. עוד אנו ממתינים לברי סחרוף שיואיל בטובו להגיע כבר, יש לנו עוד חצי שעה הליכה לחניה ושעה נסיעה ומחר עובדים תודה על ההתחשבות, האיש חשקה נפשו בקפה קר. עומדים בדלפק, אומרת לנו הדיילת החיננית שצר לה אך הקפה לא קפא ויקח לו זמן ואז היא מוסיפה כאילו נזכרת, שלעומת זאת הפסיפלורה כן קפאה והיא מוכנה להרוות בשמחה. מה

אפשר להכתיר את החודש שלי בקמפיין מימון ההמונים, כבין הסוערים בחיי, אם לא ה. עברתי אי אילו אירועים שהוציאו אותי מאיזון, אבל בדרך כלל הם היו נקודתיים והגלים שלהם היכו לטווח קצר. הפעם זה היה לונה פארק רגשי שהעיף אותי בבעיטות בין רגשות באופן אינטנסיבי. אולי הייתי צריכה לחזות מראש. כי לא הצעתי פה איזה צ'יפ אלקטרוני שיכין מקרמה ללא מגע יד אדם. את הכתיבה שלי הצעתי פה למכירה,