חדר משלנו

אז זהו. שאין לנו.

כלומר פה בקרוואן זה באמת אתגר, מקום משלך. כי זו דירת חדר בגודל של ימי הצנע של שנות העשרים בפלשתינה. אבל לא מדובר על מקום פיסי, אלא על רעיון.

גם וירג'ינייה וולף לא כתבה את המושג "חדר משלך" ב 1929, על חדר בבית. היא בעצם התריסה אז על כך שרוב הסופרים הנחשבים הם גברים, ולא בגלל שהם יותר מוכשרים, אלא כי יש להם את התנאים לכתוב. הם פנויים לכך הרבה יותר מנשים. על מנת לכתוב, היא גורסת, אישה זקוקה לחדר משלה, להקצאה של מקום, שהוא בעצם כסף וזמן, ויותר מכך – רעיון של אפשרות לפנות לעצמך חלל בו אפשר יהיה ליצור. ובמקרה של נשים, מדובר בחלל שהן צריכות לקחת, לעתים בכוח, כי אף אחד לא יגיש להן אותו מרצונו הטוב.

אף אחד לא ישים לב אם לא אכתוב. להפך, זה יפנה אותי ליותר זמן משחק עם הילדים או לניסויים יותר מגוונים במטבח. אבל משהו בי ידעך. מי שאני, בלי קשר לילדים, תעלם.
אני חושבת שכל הורה, אולי בעצם כל אדם מבוגר, אלא אם הוא בפנסיה, מחכה לזמן שלו עם עצמו ביום. יש כאלה שעבורם זו סיגריה, או סדרה שדאגו להתמכר אליה מבעוד מועד, או כוס קפה בשקט המפתיע במטבח, או שיחה טובה.

יש אנשים שמכורים לזמן הזה. גם לי זה קורה. למשל, אם קניתי אבטיח קר לערב קייצי במיוחד, זה ברור שהמחשבה על הרגע שאגיע אליו תחלחל בי לעתים. אבל אם האבטיח הזה מככב בפנטזיות שלי כל היום, אני מבינה שכנראה משהו לא נכון בסידור הנוכחי ושצריך לשנות משהו.

כאן, בגלל שהכל מאוד ביחד, הצורך בזמן משל עצמנו הוא חשוב עד דחוף. וכמובן שבהרבה מקרים הוא לא מתקיים. בצווארי הבקבוק, למשל טיסות או התארגנויות (או בעבר, בבית – לידות או מעברים), כמובן שאפשר לשכוח ממנו. אבל בשגרה היחסית שיש לנו כאן, אנחנו חייבים לקחת את הזמן הזה כדי לא להגיע לערב על הגחון ולהרגיש שלא נשמנו נשימה אחת פרטית.

הזמן לעצמנו לא מובנה כחלק מהלו"ז היומי, אין גנים או סבתות, אין בהייה מול מחשב או חוגים בזמנים קבועים בשבוע. יש הרבה יחד ובהתחלה הדרישות של הילדים היו בלתי אפשריות. הם רצו שכל הזמן נעשה איתם משהו. עם ההסתגלות הם התחילו להפעיל את עצמם. זה לא אומר שהם לא מתלוננים כשצריך לעשות כל מיני דברים ( פעם כשהם התלוננו "עוד פעם הסידורים שלכם?" אמרנו להם "אולי תפסיקו לאכול אז לא נצרך לעשות קניות!"), אבל הם הבינו שאנחנו ישויות בעלי צרכים גם. לא מעט עבור ילדים.בהתחלה היינו עושים את הדברים שלנו אחרי שהם נרדמים, אבל היום פה ארוך ומצאנו את עצמנו נרדמים שתי דקות וחצי אחריהם. עכשיו אנחנו משתדלים לשלב את אלה ביומיום. אז אנחנו קוראים לידם, מדברים בנינו. האיש יוצא להליכות או עושה מדיטציה, אני מתרגלת פילאטיס וכותבת. אנחנו שומעים מוסיקה שלהם ושלנו (כתבתי על כך גם בפוסט אמא טובה היא אמא שטוב לה), הולכים למקומות מעניינים לנו ולהם, מתחלקים. לא מעט פעמים הם מנסים להפר את הדממה, לשאול, לבקש או לריב, דווקא כשאנחנו בענייננו, אבל הם לומדים לראות אותנו עסוקים גם לידם, והם מפנים לכך מקום ולעתים אף מצליחים לדחות סיפוק או שניים (לדקה ורבע).

גם אנחנו מפנים מקום אחד בשביל השני כדי ליצור את החלון היקר הזה. שמים לב אם אנחנו חסרי סבלנות, אם מישהו מאתנו צריך הפוגה, אחד לוקח את המושכות והשני יוצא להתאוורר.

שלא כמו הפנסיונרים האוסטרליים שכתבתי עליהם, אנחנו אמורים להיות עכשיו בתקופת "חדר הילדים". להקריב את החדר משלנו לטובת הדור הבא. אבל אין חדר טוב, בריא, לילדים, אם לנו אין חדר משלנו. וכאן זה מאוד ברור ומשתקף באופן מיידי.

כי כשאנחנו לא עם יד על הדופק, זה חוזר אלינו כמו בומרנג. אנחנו סחוטים , פחות יעילים ופחות שמחים. גם לילדים זה לא כייף. אנחנו יכולים להגיע להכרזות בסגנון "עכשיו לא פונים לאבא ואמא חמש דקות שלמות". ואז כמובן מישהו מתהפך על הפנים עם טפטוף של דם מהאף והמגדל קורס (האמת היא שהוא קורס בכל פעם בגלל משהו אחר, אבל באופן שיטתי).

בעצם כל הטיול הזה הוא חדר משלנו, בגדול מאוד, אבל בתוכו לא מוקצה לנו מקום פרטי. אנחנו עדין עושים את רוב הדברים שלנו בערב, ומקדישים לעצמנו פחות משהיינו רוצים, אבל אנחנו בונים את החדר, לאט. מעזים לקחת מידות, מפנים את רגשות האשם, בוחרים רהיטים, מסדרים בצורה חמימה, ומנסים לשבת שם מפעם לפעם, לרגעים של מנוחה והתמלאות פנימית.