חבורת גברים זקנים וילד אחד, הולכת בלילה חשוך להשיב את שאבד. בחודש יוני של שנת 455 בקירקוס מקסימוס ברומא, בעת שוד של שבט הוונדלים בעיר הם מנסים להציל את מנורת משה מבית המקדש. ההליכה שקטה ומפוחדת ועצמתם אל מול הזהב והפאר הנאספים ברומא בכרכרות לעבר ספינות השודדים, הוא התפילה לבדה. שטפן צוויג מספר על המסורת ככוח העומד מול המודרניות, בוירטואוזיות נוגעת ללב. "על פני האדמה ההרוסה הזאת המפלט, השקט

אחרי כל המילים, בתחתיתו של עולם, אני מחפשת בסוף סיפור טוב. הסיפור הטוב של הספר טכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון (מדף הוצאה לאור), הוא רגע של תפילה, לאחר חוויה של שהות בטבע, בחזרה לשורשים ולשבטיות, בחסות הריינבואו. פנייה לכיוון ירושלים, עם סידור ביד והודיה לאלוהים, לא כי צריך, אלא כי רוצים. התנועה שבאה מפנים, כמו טבע ראשון, להגיד תודה לחסד שמקיף בחיבור, רגע שאין בו ספק. הספר מציף את העובדה

"אינך יכולה לגדול באופן רוחני, אלא אם את מוכנה להשתנות. לעתים נחוץ מהפך מוחלט כדי ליצור דרך חדשה של חיים. בתקופות מסוימות צריך לגדוע את הישן כדי להצמיח חדש. אל תתנגדי לשינויים האדירים שעומדים להתרחש, אלא היי מוכנה לקראתם וזרמי איתם כדי שיוכלו להתרחש במהירות". זהו הציטוט הפותח את סיפור חייה הלא שגרתי של איילין קאדי הנחשף בספרה האוטוביוגרפי "מעוף אל מעבר לחופש" (הוצאת אדם עולם). קאדי היא מייסדת

הסיפור הוא על גברים – דיונים בבתי המדרש, מאבקים בין בית הלל ובית שמאי, חרמות ונידויים בין חכמי התורה. מלחמות, בגידות ועוינות בין קבוצות שונות בתוך היהודים – הצדוקים והסיקריקים, האיסיים וממלכת יהודה, ויש גם את האויבים מבחוץ – הנצרות המתפשטת, רומא והקיסר. מול הכוחות הגבריים המחוללים את הסיפור…

הקריאה בספר הזה היתה עבורי כמו האזנה למוסיקה. דמות הסופרת נפגשת עם אנשים שונים – קבלן, מתווך, שכנים, חברים, ומקשיבה באוזן קרויה לשפתם, לסיפור שלהם, גם ביחס אליה, אך בעיקר ביחס לעצמם. דרכם נחשפת הדמות שלה, דרך העלילות של האחרים, היא מתגלה לעצמה ולנו. בכנס ספרות, היא פוגשת

 האישה ששנתה את אמריקה שם מפתה לדמות שלא היתה מוכרת לי, ולא במקרה. מדובר בסיפור חייה של הרייט ביצ'ר סטואו, בספר האישה ששנתה את אמריקה, מאת תמר ורטה זהבי. הסיפור מתחיל בילדותה בקונטיקט ארה"ב, ובהתוודעות בגיל חמש לעבדות, דרך המשרתת בביתה, האזנות סתר לסיפורים שמתגלגלים בבית, ופעילות פוליטית של אביה. היא חווה אובדנים רבים, של אימה, אחיה, חברתה הטובה ועוד. היא שומעת על מצוקות העבדים משמועות, מפעילים חברתיים וממבריחי

סופר צללים שטס לארץ כדי לשמוע גזיר סיפור מחייו האישיים. החלק הראשון מסופר מנקודת מבטו הנערית, מול דמות הגיבורה. בחלק השני הוא נפגש איתה עשרים וארבע שנים אחרי, חוזה בתהפוכות שעברה ושומע בפעם הראשונה

כבר בשורה הרביעית, אנחנו יודעים שגיבורת הסיפור הרגה את בן זוגה, "יריתי לו בין העיניים". עכשיו נותר להבין – מה הוביל לשם. מדובר על אישה שויתרה מראש על אהבה. יאמר לזכותו של הגבר לו נישאה, שהוא אמר לה שאינו אוהב אותה, אלא מישהי אחרת, איתה היחסים אינם יכולים להתממש.  בכל זאת הוא היתל בה, כי יצר יחסי קרבה, יזם מפגשים באופן קבוע והצהיר שהוא לא יכול בלעדיה. למרות החתונה

מעטים הספרים שנכתבים בגוף ראשון רבים. אם יש כאלה, האמירה הספרותית על היחד, על ה"אנחנו", חזקה מאוד. הספר "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף (הוצאת כתר), כתוב כמו שהוא נחווה, באופן מינימליסטי ומזעזע. שני אחים, תאומים, נשלחים לגור אצל סבתם בצל מלחמה. הסביבה הכפרית, הטיפול במשק, ההתעמרות של סבתם, לא מפריעים להם להיות סקרנים, לרצות ללמוד ובעיקר להתחשל מול צרות העולם. הם עורכים ניסויים בהרעבה, בשתיקה, בעמידה מול כאב, ולצד

שלוש מחשבות על חנוכה… תודעה ניסית. כשאני מבקשת בסדנאות לכתוב על נס, הן הולכות על הקצה – הצלה מתאונה, טביעה, נפילה. אז אני מבקשת לכתוב שוב והפעם לא על כמעטים, אלא על ניסים שמחים כאלה – של חיבורים קוסמיים, הפתעות שלא ציפינו, רגעים של מלאות. ואז הן מספרות על מפגש עם בני זוג, מציאת עבודה חדשה שהתאימה בול, אפילו מחלה, שהגישה להן את עצמן אחרת. אם מזיזים קצת את

זה קורה לי מעט, שאני לא יודעת מה אני מרגישה אחרי שאני מסיימת ספר. סגרתי אותו ושכבתי במיטה בוהה בתקרה, מנסה להבין. האיש שאל מה קורה, התחלתי לספר לו את העלילה, ופתאום זה הכה בי. הרגשתי מחנק, כאילו הסיפור לופת אותי מכל הכיוונים ומכניע. הספר איך לאהוב את בתך של הילה בלום (הוצאת כנרת זמורה דביר), כתוב כאפיזודות קצרות, קפיצה בזמנים, זיכרונות, מחשבות והפניות לסיפורי אימהות אחרים, סמוכים, שחולפים

ללמוד לכתוב ולדבר מהתחלה בגיל 59? זה רק קצה הקרחון של המאבק של דורון נשר – במאי, שדרן, סופר – מלך המילים. ב 2012 לקה דורון נשר באירוע מוחי והובהל באיחור לבית החולים לאחר שאשתו גלגלה אותו בתוך שטיח (זוכרים את סיפור מחדל הפינוי של מד"א על רקע אי הסכמה?). בספרו "המוח שלי ואני" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא פורש באופן כן וחשוף, תחושת חוסר אונים משווע: "זאת צרה. זאת

לפני כמה ימים הלכתי לים, רציתי לשטוף את הלב מיום קליניקה ארוך בניתי על שקט ושקיעה. היה יום חם וקו החוף היה די תפוס. בכל זאת מצאתי מקום בין הנופשים והתיישבתי להתרגע. פתאום התחיל בכי מימין, חשבתי לעצמי – תכף יעבור, המשכתי להתרכז באופק אבל הבכי לא עבר. הבטתי אל המחצלת שמימין לי וראיתי שהילדה הבוכה לא קטנה, אולי בת שש והבכי לא פוסק. הסתכלתי אם יש מקום לעבור

ונסה ספרינגורה עוררה שערורייה בצרפת כאשר פרסמה את הצד שלה, בסיפור שעד כה התפרסם בידי הסופר גבריאל מצנף, שהיה בן 50 כשהכירו. מצנף, פדופיל מוצהר, מה שלא מנע ממנו להיות איש רוח נערץ בארצו, לא זאת בלבד שפיתה את הנערה בת ה 14 אל מיטתו, הוא גם כתב על זה. פרשיית האהבים שלהם, כולל תמונות שלה ומכתבים, התפרסמו כחלק מהאמנות שלו. באופן מפוקח ומרוחק, מתארת ספינגורה איך הוא הפיל