מלצרות לא היתה עבורי ברירת מחדל של בין לבין עבודות, אלא עיסוק שאהבתי – לשהות שעות באוויר הפתוח, לעשות כסף טוב מלחייך, כשהזמן טס. אבל בעיקר, בעיקר מה שאהבתי, היה להסתכל. על אנשים שנפגשים לצורך עסקים, הכרויות, החלטות. פרלמנטים של זקני תל אביב, זוגות בשלבים שונים של הקשר, אמנים שעלו וירדו "מצוותא" והקהל שלהם. הייתי משחקת עם עצמי בניחושים – מאיפה באו, מה יש להם עם מי שישבו איתו, על מה הם מדברים. עקבתי אחר המבטים, תנועות הגוף, הטונים. על רחוב אבן גבירול של אז, לא היו פלאפונים להיות מוסכים באמצעותם, אנשים הסתכלו בעיניים, או מקסימום לתוך ספל הקפה.

יום אחד ביקשתי מהברמן שיביא לי דף. לא היה נייר, רק מפיות או קרטונים לבנים מצד אחד וחומים מצד שני, שפעם (ואולי עד היום בפיצוציות דרום תל אביביות), היו מגישים עליהם טוסטים. התיישבתי עם עט ביד והתחלתי. תמיד כתבתי, אבל היה ברגע הזה משהו אחר. לא הייתי צריכה להגות או לדמיין. כתבתי את מה שראיתי. תוך כמה ימים זה הפך ריטואל קבוע. כשהיתה רגיעה בבית הקפה, בדרך כלל בסביבות 4-5, אחרי הבז של הצהריים ולפני זה של הערב, או בלילה מאוחר, ביקשתי קרטון של טוסט וכתבתי על צידו הלבן רגעים שצילמתי: האישה קמה משולחן תוך ויכוח סוער והאיש מוציא מהר שטר, זורק על השולחן ורודף אחריה. אישה מבוגרת שמורחת אודם כשהיא מסתכלת במראה קטנה בידיים רועדות. אדם לוקח שאיפה מסיגר, נח לרגע בין פגישת עסקים אחת לשניה.

ומאחורי כל אחד מאלה הייתי רוקמת סיפור: הזוג הראשון רב בפעם האלף, תמיד הוא מפייס אותה עם מילים מתקתקות, אבל זו פעם ראשונה שהיא ממש קמה והולכת, ולכן הוא מבוהל כל כך. המבוגרת שמרשה לעצמה לחתום את האבל על בעלה המנוח, במשיכת אודם על שפתיה הרוטטות. יש לה רגשות אשם, אבל פתאום היא רוצה להחזיר את הצבע לפניה החיוורות, שהלוא – כמה זמן עוד נשאר לה?. איש העסקים מקים חברה, בזה הרגע הוא סיים פגישה בה משקיע הודיע לו שהוא לא ירתם לרעיון שלו (הוא לא אמר את זה מפורשות, אבל הוא מבין עניין) ועכשיו רגע לפני פגישה עם הפוטנציאל הבא, הוא צריך לצבור אנרגיה מחודשת, באותה התלהבות, בלי שאיש ידע שהוא התאכזב הרגע ומת מפחד שכל השקעתו תרד לטמיון.

ככה אני משחקת, עם הדמויות, האירועים, התגובות. ובסוף משמרת, מגיעה הביתה, מוציאה את קרטוני הטוסטים מהתיק, יושבת מול מסך המחשב המרצד, המצאה חדשה אז, ומעתיקה את המילים לתוך קבצים שאני שומרת בדיסקטים. ובמיטה עולות מחשבות מה עוד יכולתי להלביש על הדמות ההיא, ולאן אפשר לקחת את הסיפור הזה, ואיזה תאור יכול לעזור לקורא להבין את הסיטואציה שאני רואה בבירור. ובלילה הסיפורים מתערבבים לי בחלומות. וביום שלמחרת הדרך לעבודה וממנה מוציאה ממני משפטים שאני נעצרת לכתוב בצד הדרך. ותוך מספר שבועות אני כבר לא תמיד יכולה להפריד בין מה שקורה לי במציאות, לבין מה שאני כותבת עליו. תור בתחנת אוטובוס, פועלי בניין בהפסקת צהריים, ילדה רוקדת על רצפת הפסאז'. אני מתבוננת בכל. אורגת סיפורים, בוחרת צירופים, מכווצת דרמות שלמות לקרטוני טוסטים קשיחים.

בית הקפה בלונדון מיניסטור היה ה'חדר משלי' הראשון שהיה לי. שם הכישרון הרים את הראש ופתח את הלב. אז פגשתי את כוח המילה ואת השיגעון השפוי שביצירה. כך נסללה לי דרך, להוצאת ספר, לפרסום שירים, לעיתונאות, להנחיית סדנאות כתיבה, לטיפול בכתיבה.