Shahd Knani
Shahd Knani
2023-06-28
מיה, אישה מהממת מקצוענית ואמפטית :) זכות להכיר אותה וללמוד אצלה
Adva anavim
Adva anavim
2023-06-22
למדתי שנת בבליותרפיה אצל מיה והיה מחזק, מרגש, מעמיק. תכנים אמיצים מחד ומחוברים למחזוריות ולמסורת, מאידך. אני מאד מאד ממליצה, עבור מטפלות.ים וגם עבור כל מי שרוצה לעבור תהליך התקרבות אל עצמה.ו ולמעיין כתיבה שבפנים
יובל ויזל
יובל ויזל
2023-06-16
הקורס היה נהדר. נהניתי מאוד מחוויית הלימוד ומהתכנים המגוונים. עברתי מסע אישי וקבוצתי משמעותי בהובלתה המקצועית של מיה. זו הייתה שנה מלאה בתכנים וממלאת את הנפש. על פניו, השבוע סיימנו ונפרדנו אך נראה לי שהתהליך הסדנאי המיוחד שעברתי ימשיך וילווה אותי עוד זמן רב.
Nemat Abufares -Halaby
Nemat Abufares -Halaby
2023-06-15
"מסע הגיבור" כך אפשר לקרוא לתהליך שעברתי עם מיה בסדנאות הכתיבה ולימודי הביבליותרפיה באורנים.. היה תהליך של עבודה עצמית וסדנאית, חלק תיאורטי והרבה ליווי ותמיכה מצד מיה המנחה והקבוצה.. רגעים של התבוננות והקשבה, בכי וצחוק, הבנה ועומק.. אני ממליצה לכולם להשתלב בסדנאות מסוג זה, חוויה של הבנת ה "אני".. נעמת
יעל סער
יעל סער
2023-06-15
לכל מי שמוצא.ת בית ללבו.ה בסביבה של טקסטים וכתיבה, אני ממליצה להשתתף בקורס ביבליותרפיה בהנחיית מיה הוד רן, קורס שהוא מסע התפתחותי רגיש ומרתק בין סיפורי חיינו הכמוסים והכמוסים פחות. הקריאה בטקסטים ותרגילי הכתיבה מביאים להתגלות הנפש בשלל צבעיה, ולהבנה עמוקה וחומלת יותר שלנו את עצמנו ואת מי ומה שסביבנו. חווייה אישית ומקצועית מופלאה. תודה לך מיה.
Michal Lehrer
Michal Lehrer
2023-06-13
סיימתי השנה קורס בבליותרפיה עם מיה הוד רן במכללת אורנים. מיה מעבר להיותה אשה רגישה מרתקת, עם ידע נרחב הובילה אותנו כקבוצה וגם כפרטים לתהליך מלמד ומעצים . האופן בו הפגישה אותנו עם עולם הכתיבה והביבליותרפיה היה סוחף מעניין ומרגש. סיום כל שיעור לווה אצלי בציפיה למפגש הבא. הקורס הזה הוא אחת המתנות הגדולות שנתתי לעצמי.
מיה שרה
מיה שרה
2023-06-13
מיה מנווטת את הקבוצה ביד אמינה ומקצועית. חיכיתי למפגשי הקבוצה המקסימה בהנחיתה המעשירה והקשובה של מיה. בזכותך נחשפתי לתכנים רבים ומעשירים, למדתי לאט להשיל גם קליפות אצלי. תודה על מסע של שנה נהדרת!
yael vierny
yael vierny
2023-04-23
סגרתי כעת את הספר. קראתי גם את התודות, עד המילה האחרונה. היה לי קשה להיפרד ממנו... הרגשתי שאני בתוך מסע: במציאות אני קוראת אותו אך בהרגשה נמצאת בתוכו. לפעמים דמעות זלגו להן כך במהלך הקריאה מהתרגשות , עצב, הזדהות.... הספר נקרא בשקיקה לאורך ימים בודדים. הוא ליווה אותי לכל מקום- בפינה בטבע, במיטה- לפני השינה, בצהריים, בסלון... נקשרתי אל הדמויות-חלקן אהבתי מההתחלה, חלקן עיצבנו אותי, בהמשך הן התפתחו וגם אני פיתחתי רגשות שונים כלפייהן... אוכל עוד להרחיב אך האמת שאין צורך, פשוט מומלץ לקחת את הספר ולצלול לתוכו!
Einat Eden
Einat Eden
2023-04-04
ספר מרתק. מתחיל בסצינה עוצרת נשימה וממשיך להתפתח, לעניין ולסחוף דרך כתיבה מעולה ותוכן מרגש. מצאתי את עצמי מתרגשת ומזדהה (לעיתים עד דמעות). מחכה לספר הבא

ברגע שבני הצטרף לרכב, פסקול הנסיעות נע בחדות בין גינה לי לשעון בן חייל. כלומר האוטו, כבר לגמרי לא היה שלנו. כשמדובר בנסיעות של עשר דקות לקניות או לחברים – מילא, יכולנו לספוג את הריתמיקה המפרכסת. אבל במסעותינו לצפון, או כל כברת דרך באורך שעה ויותר, בסוף הדרך הצוואר היה נתפס לי מנדנוד הראש על פי המקצבים המונוטוניים.

באחת מאותן נסיעות, כשקצה נפשנו בשפן הקטן ושאר מנוזלים, ובהשראת המהפכה החברתית, החלטנו לשים קץ לתופעה, או לפחות להכניס לאוטו אלמנטים דמוקרטיים. הודענו (שלא לומר ביקשנו, שלא לומר התחננו), שהדיג'יי יחלק את המוסיקה על פי אחוזים של שכבת הגיל ברכב. בהתחשב בכך שבדיוק נולדה בתנו השניה, הרי שהמאזן עמד על חמישים:חמישים. אני לא אגיד לכם שלא היה שם מרד (צ'ה גווארה היה גאה). אני גם לא אפרט אילו חפצים עפו באוטו (ברווזון כתום ונייר טואלט). אני גם לא אגיד לכם איך התחלנו לתפוס את מקומנו ברכות (שמנו רדיו הד ונופפנו חולצות בחלונות ברוח). אבל השפיות הוחזרה לאוזניים. המהלך צלח, וזאת למרות שלפעמים בזמן שאנחנו מנסים להקשיב למוסיקה "של מבוגרים", הפסקול ברקע צווח בשני קולות ובלי הפסקה "מתי עוברים לכבש השישה עשר".

מפגש עם האחר

רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי וויניקוט, הוריד את האידיאל האימהי לקרקע באמצעות המושג "האם הטובה דייה". בתחילת הקשר בין התינוק לאם, כאשר התינוק חסר אונים, על האם לספק לו סביבה דומה לרחם, והיא נדרשת לענות על צרכיו באופן מיידי ובלעדי. האם כמעט נעלמת. אך עם הזמן, ומתוך המציאות, עולים צרכים שאינם מתממשים מיד. למשל התינוק רוצה לינוק, אך האמא הולכת לשירותים והוא נאלץ לחכות לה. תחילה מדובר בצרכים כאלה, בסיסיים, אך עם הזמן מביאה האם את עצמה ומבקשת שהילד יראה אותה כאדם בעל צרכים משלו. כמובן שהבנה זו צריכה להיות מותאמת לגילו, ילד בן חודשיים לא צריך להכיר ממש ברצונות של האם, אך ילד בן 8 יכול לדחות סיפוקים, להמתין ולכבד.

ככל שילד גדל, עליו להכיר בקיומו של אחר נפרד ממנו. כיצד הוא לומד זאת? ראשית ובעיקר דרך האם, שהיא ה"אחר" הראשון שהוא פוגש בחייו (אז הוא פוגש את האב, האחים, חברים וכו'). מתוך חיבור אינסופי, נעים השניים, הדיאדים, לעבר היותם שני אובייקטים נפרדים. כך לומד התינוק לפתח בוחן מציאות נכון ולהכיר את כוחותיו ואת האופן בו הוא מתמודד עם תסכול. ההיפרדות מתרחשת דווקא ברגעים בהם האם לא נענית לתינוק באופן מיידי. הרעיון הוא שכמו המציאות שיכיר בעתיד, גם אימו אינה מספקת לו חוויה מושלמת, ואפשר לחיות עם זה. ההשתדלות של האם בכל זאת להיענות ככל הניתן במסגרת המגבלות, מגדירה את האם הטובה דייה. התהליך בריא כל עוד הוא מתרחש באיטיות ובעדינות, מתוך הקשבה.

למרות שוויניקוט שם דגש על התינוק ועל האם כביכול רק ככלי עבורו, הגדרתו את "האם הטובה דייה" הפכה את היחסים בין האם לתינוק להדדיים. למרות שאין בניהם שוויון, שניהם נחשבים ובעלי ישויות נפרדות, שלא חייבות להנות מאותה מוסיקה בנסיעות..

פרידה

היפרדות היא תהליך טבעי. מחוסר אונים מוחלט, התינוק מתחיל להתמצא, לזחול, ללכת, לדבר, הוא נהיה אדם עצמאי בעל אופי, מחשבות חופשיות, התנהגות ייחודית. חלק נוסף של ההיפרדות הוא לראות בהורים, באחים, בחברים ובזולת בכלל, ישויות עצמאיות אף הן, להיות ער לקיומם, להתחשב ברצונותיהם.

בתי הקטנה היתה חולה בחודשיים האחרונים. הם הביאו וירוסים מהגן והיא לקחה אותם בשתי ידיים, ואוזניים וגרון. לפני כמה ימים בני אמר "אני לא מבין, היא הבת היחידה פה? מה איתי?",הוא רצה שנעשה עוגיות יחד אבל החום שלה שוב עלה והיא היתה רוב הזמן עלי, הוא התקומם "אבל הבטחת"! אמרתי לו שאין לי ידיים לעשות איתו עוגיות, שאני מבינה אותו, אבל כרגע זה המצב ואני מקווה שבקרוב יתאפשר. בלילה הוא הרהר בקול רם "איזה כיף להיות חולה"… יומיים אחרי עשינו עוגיות יחד. ראיית האחר זהו מצב "שתול מציאות", שהוא יפגוש בכל תחנות חייו. כולנו. כל הבית נדחק הצידה בשל החולי שלה, כל אחד מאתנו במינון שונה. גם אני פיניתי את כולי לטיפול בה ולא היה לי פנאי לשום דבר אחר, גם לא לכתוב (לכל המהרהרים לאן נעלמתי… תודה על הבעת הגעגועים).

בשלב הראשון התינוק והאם  מהווים גוף אחד. מאוחר יותר, התינוק מתחיל לנוע, והוא נפרד פיסית מאמו ומתרחק ממנה. הוא עדין מחפש אותה, הוא עדין חוזר כל כמה דקות להטענה בחיקה, אבל הוא גם יכול ללכת. בהתחלה האם לידו, היא יכולה לעשות את הדברים שלה – לישון, לדבר בטלפון, לאכול והוא ימשיך להתנסות בהליכה וחזרה. אחר כך גם היא יכולה להתרחק – לקום, לצאת משדה הראייה שלו, ללכת לחדר אחר. כל עוד הוא יהיה שקוע בענייניו – טיפוס על שרפרף, זחילה מתחת לשולחן, חקר גליל נייר טואלט, הוא לא ישים לב שהיא לא קרובה. כאשר יבחין, אולי יבכה או ילך לחפש אותה. ההרגל לעשות דברים לצד התינוק הוא נכון. עם ילד יותר גדול אפשר לשחק, ואחר כך להגיד לו "עכשיו אני מדברת" או "עכשיו אני רוצה לקרוא". אפשר לעשות את הדברים לידו ואפשר רחוק ממנו, תלוי בבשלות שלו להתרחק, תלוי גם באופי שלו. החיים תמיד יזמנו גם מצבים של חוסר פניות, הילד צריך להכיר אותם.

שני קטבים

המנעד הוא רחב. מאימהות שמבטלות את עצמן כי הן רואות בכך טובת הילד, ועד אימהות שלא מוכנות לוותר על כלום ורוצות לחזור לאורח החיים הקודם כאילו לא קרה דבר. בשני המקרים הקיצוניים, אותם תינוקות שגדלים להיות ילדים ואז מבוגרים, חווים קושי עם המציאות. במקרה הראשון, אין היפרדות. האם ממשיכה להתנהג כאילו בנה הוא תינוק תמידי, עונה על צרכיו בכל עת ואינה מאתגרת אותו. אולי הוא יגדל להיות ילד שמגיע לו הכל ומייד, שאינו יודע להתחשב, לראות את הזולת, לוותר. במקרה השני, יש היפרדות מוקדמת מידיי. הילד עוד לא תפס את מקומו בעולם, וכבר הוא נדחק לשוליים. יתכן שבעתיד יחסיו עם אחרים הוא ירגיש כצל, לא יביע את רצונותיו וימחק את עצמו.

איך אפשר ליצור את המיזוג, של הילד המחובר אל ליבו, שמודע לכוחותיו ולייחודו, ומצד שני – שיודע לחלוק ולהתחלק, שמודע לכך שדרוש לו יחד כדי שיהיה לו באמת טוב? האם הילדים שלנו מכירים את האחר ומתחשבים בו?האם האימהות שאנחנו מכוונות להיות "אחר" עבור ילדינו?

לדעת מה עושה לך טוב

אמא שלא דואגת לעצמה, לא יכולה לתת, זה כמו לנסוע עם אוטו בלי דלק. מצד שני – אמא שעסוקה רק בתוכניות שלה ולא לוקחת בחשבון את ילדיה לא מנחילה את קיום האחר, כי אין "אחר" לפני שיש "אני", וילד לומד את קיום ה"אני" שלו באמצעות הוריו – דרך הערכתם, מהבמה שהוא מקבל, ממבטם עליו.

לכל אמא צרכים שונים, כל אמא ומה שהיא יודעת שממלא אותה – התעמלות, מוסיקה, אבטיח. רק את מכירה את עצמך כדי ליצור הרכב מנצח. לדאוג למינונים נכונים זו בריאות לעצמך, לתינוק ולבית כולו. זו לא פחות מאמנות ליצור איזון נכון בין פנים לחוץ, בין זמן עם בן הזוג וזמן עם חברה, בין הילדים למבוגרים, בין לצאת לבין להישאר, בין עבודה למנוחה. ילד מבין את מקומו אם אימו מבינה את מקומה, חייה מלאים באמת ולכן היא נכונה להכיל אותו.

לתור אחר מקורות השראה

לי עובד הכי טוב עם מילים, לכן אפרוש כאן המלצות על טקסטים, אבל על כל אמא, אישה, אדם, פועל משהו אחר ורצוי להביאו קרוב. הספרים שהיו מכוננים עבורי: התינוק יודע (ד"ר אלטה סולטר, הוצאת אופוס), להיות אמא (תמר מור סלע, הוצאת משכל), בודהיזם לאימהות (שרה נפלתי, הוצאת אסיה), אמהות חושבות (קמיל פרי וקייט מוזס, הוצאת מודן), רוקדות עם זאבים (קלאריסה פינקולה, הוצאת מודן). את כולם הכירו לי חברות טובות והנה אני מעבירה אותם הלאה אליכן. הטקסטים המופלאים הללו גדשו אותי בחכמה נשית רבת שנים, באימהות טובות ורבות, עם גישות מגוונות ומרתקות.

השראה יכולה להיות מנשים שתופסים מהן. שמרגישים שהן טובות במה שהן עושות. אפשר לגייס תמיכה גם מחברות, אתרים, פורומים. וכמובן תמיכה בנפש – טיפול, הדרכה, או שייכות לדרך רוחנית כזו או אחרת.

תה

אדם נכנס לבית ורואה חמישה ילדים מתפרעים ומשתוללים, צורחים ורבים ומולם יושבת אימם על שולחן ושותה תה. "מה זה?" אומר האיש, "ילדים מתנהגים כך ואימם שותה בנחת?? ילדים כאלה צריכים אמא למופת!" עונה האם "אני מכינה להם אחת".

אהבתם? שתפו!
דילוג לתוכן