יציאה לחירות – חופשה בלי הילדים

הפנטזיה החלה להירקם כשבאחד מימי השישי, לפני הארוחה אצל ההורים, קפצנו לפאב האירי ברחוב הירקון. בדרך חזרה עברנו בטיילת של תל אביב והופתענו לראות שיש אנשים שיודעים חופש מהו, ים מהו, בירה מהי ועוד אנקדוטות שיצא לנו להכיר בעבר, אם כי הזיכרון מטושטש. מה עם סופשבוע רק אנחנו בתל אביב?

הכנסנו את הסבים והסבתות לסוד המזימה והחתמנו אותם על אי אילו מסמכים. כמובן שאת הפרטים סגרנו ברגע האחרון, כי אצלנו אי אפשר לתכנן קדימה, שיעול אחד יותר מידי יכול להפוך את כל התוכניות לעלה נידף ברוח.

ארבע שנים ישנתי עם הילדים. האיש היה במילואים, ישן אצל ההורים כדי לקצר טווחים, אבל לי – לא היה לילה בלעדיהם.

בשישי ארזנו את החפצים בתיקים נפרדים – התיק המשפחתי לילדים וטרולי עם ריצ'רץ' תקוע (שמעיד על חוסר שימוש), לנו. נסענו להורים כדי לתת להם זמן הסתגלות, וסיפרנו  להם שאת הלילה יעשו עם סבתא וסבא. הם לא התרגשו במיוחד, ואחרי שההורים כמעט בעטו אותנו מהחלון, יצאנו (לאחר אלף תזכורות, ותוספות להנחיות, והפצרות, שלא לומר איומים, שכל בעיה שמתעוררת, אנחנו במרחק יריקה, אז אין בעיה להקפיץ אותנו).

קבלת הפנים התל אביבית היתה צפויה ובכל זאת הופתענו. אחרי שחיפשנו ארבעים דקות חניה, מצאנו פיסת מדרכה נטושה באפור אדום שאפשר להתחיל לחנות עליה בשישי מ 16:00. היתה לנו שעה עד לזמן המיוחל וכמעט שהעלנו כיסא לגג האוטו ושתינו עליו את הקפה. בזמן הזה כבר הספקנו להיכנס לאווירה העירונית –  לנשום את הפיח, להתבולל בשפות שונות של התיירים שהקיפו אותנו, ולפגוש מכר ותיק, שעטה על עפעפיו קורי שינה ללא בושה ועדכן אותנו לגבי מסיבות באזור. החרדה מפקחים היתה כמו מנגינת הרקע בפאתי בית הקפה, בו כולם ישבו על שפת המדרכה צמודים למכוניותיהם. כעבור רבע שעה הנבואה של כולנו הגשימה את עצמה בצורת פקח חרוץ, והאיש יצא לעשות סיבוב חניה נוסף כשאני שומרת בינתיים על הקפה, שלא יסנדלו אותו.

במרחק קילומטרים ספורים מהיעד, נמצאה חניה נוחה, בצד הנכון (שאלוהים יודע מה הוא) ולא על המדרכה, דרכינו אל החופש לא נראתה מבטיחה יותר.

התמקמנו בניסיון אחרון להציל את שנת הצהריים של שישי. תוך שניות שמעתי את האיש נוחר ומצאתי את עצמי מתהפכת מצד לצד. הייתי גמורה מעייפות ובכל זאת לא הצלחתי להירגע, אז הוצאתי את העיתון, ובמקום לעלעל כמו שאני עושה בדרך כלל ואז סוחבת את המוספים עד יום רביעי בערך, קראתי אותו בשוט. שעה שלמה של קריאה שוטפת, בשקט מופתי, ללא הפרעות.

האיש התעורר ואחרי שהמצאנו אסטרטגיות למקרה של הקפצה (האם שנינו נוסעים? חוזרים לכאן? נשארים אצל ההורים? מביאים אותם לפה?), יצאנו לאכול. בלי להתחשב במרחקי נסיעה שהילדים יאבדו בהם סבלנות, בלי לבדוק אם בתפריט יש מנות לקטנים. ההתארגנות לקחה שתי דקות וחצי, כי זה מינוס חמישים אחוז אנשים להלביש, שלפחות חלק מהם בורחים תוך כדי ומעמידים תנאים ביציאה.

בשתי המסעדות שבחרנו כפוטנציאליות מזיכרונות נעימים, נתקלנו במלאות עד אפס מקום. מסתבר שבימי שישי בערב בעיר הגדולה, יש מי שלא משתעל ויכול לתכנן. אז חתכנו לרוטשילד, ובדרך סימנו בנוסטלגיה תחנות מן העבר הנשכח של חיינו שם: בתים בהם גרנו, מקומות אליהם יצאנו, ואיך לא? חניות מאולתרות מהן גררו לנו את האוטו. העיר שוב הכתה בנו במלוא עוצמתה – נגני רחוב בשדרה, מקומות שנפתחו על חורבות אלה שהכרנו והמסעדות המלאות כאילו אין מחר. נכנסנו לסושיה. שנים לא ישבתי על הבר.

כמו תמיד כשאנחנו יוצאים, אנחנו פוצחים בהחלטה רשמית – הפעם לא מדברים על הילדים. וכמו תמיד, בסוף השיחה מסתבר שכתשעים אחוז מהזמן עסקנו בהם, ואם לא ממש בהם, אז באנו בהקשר אליהם, ואם לא בהקשר אליהם, אז בפיצוח סוגיות חינוכיות וטיפוליות הנוגעות להם ולילדי כל העולם.

עם כל הכבוד לעיר האפשרויות, בעשר וחצי הכי סביר עבורנו היה לישון. הפעם נרדמתי מהר, העייפות הכריעה. בשתים וחצי בלילה התעוררתי בבהלה והסתכלתי על הפלאפון שהיה חשוך. הוא מת. מיד הערתי את האיש שיבדוק איך אפשר להנשים אותו, כי אם ההורים התקשרו בזמן שהוא חדל, אני תולה את עצמי מהקומה העשירית של כל מגדל שיקרה בדרכי. האיש הזכיר לי שהטלפון שלו פתוח והחלפנו סימים ליתר בטחון. כבר היינו ערים, אז התחלנו לדבר על מה שעובר עלינו בחופשה הזו. שבעצם תכלס, לא היה אכפת לנו שהם יצטרפו אלינו למסעדה, או ללילה פה. הם חסרים לנו. חוץ מזה הדאיג אותנו איך יעברו השעות הקריטיות וגם פחדנו על סבתא שתעבור לילה סיוטי. ב4 לפנות בוקר חזרנו לישון והתעוררתי ב6 וחצי, מתאפקת לא להתקשר כי אולי היה לילה קשה והם משלימים שעות עכשיו, לא שזה קרה אי פעם (לא לילה קשה, אלא שהם השלימו שעות בבוקר).

אם יש משהו שנדפק לי באופן מוחלט מאז שאני אמא, זו השינה. אם פעם הייתי יכולה להשלים שעות בכל הזדמנות, הרי שעכשיו יש תנאים להירדמות. אם פעם היו צוחקים עלי שאני רבה עם החבר'ה איזה סרט נראה ונרדמת ברגע שהאריה שואג, הרי שגם היום זה כך.

בשעה שבע ורבע נשברתי וסבא, שבדרך כלל כשאני מתקשרת בבוקר המאוחר משיב לי בקול דבוק ששומעים דרכו את המיטה, ענה לי ערני כמו קפיץ, באמצע משחק כדורגל סוער. הלילה עבר חלק, מסתבר. ישנו טוב, התעוררו פעם אחת ומיד אחריה חזרו לנחור כמו חזירי בר מדושני עונג. הפתעה שניה – החוצפנים לא רוצים לדבר איתנו.

בהלם קל יצאנו לים. ישבנו מול עשרות הספורטאים בגיל העמידה שגם להם השינה נדפקה כנראה באיזשהו גיל ומאז הם לא התאוששו. שנים לא ישבנו עם קפה ביד מול הים (בלי הפחד שהוא ישפך, לא בגלל שהוא רותח, אני לא זוכרת מתי שתיתי קפה בעודו חם, אלא מטעמי החלפות בגדים). אבל מיד הוספנו שאת זה, אפשר לעשות גם איתם. האיש הלך לשחות ואני כתבתי לי. אחר כך ארוחת בוקר, סרט, ומפגש עם חברים.

בדרך חזרה התרגשנו מאוד, פינטזנו איך יהיה האיחוד מחדש בסלואו מושן של סרט טורכי, אבל כשהגענו, הם בקושי הרימו את הראש. החיסרון שלנו, מסתבר, לא היה רעש אדמה מבחינתם. זה יכול היה להיות מעליב, אם זה לא היה משמח.

מסקנות: חשבתי לעצמי שזו היתה פנטזיה נחמדה, אך לאחר מימושה, אני מרגישה שאין לי בה צורך אמיתי. ניסיתי לבדוק למה, והבנתי שאנחנו יודעים לדאוג לעצמנו ביומיום. לאוורור, לכך שכל אחד יעשה את הדברים שהוא אוהב, משחררים ומפרגנים וגם דואגים לטפח את הקשר שלנו בתוך כל הקלחת היומית. נכון, יש תקופות שאנחנו לא מחליפים מילה ופשוט הולכים לישון בכל רגע אפשרי, אבל בתקופות יציבות, אלו חלק מהדברים לדאוג להם בבית, כמו קניות, כביסות ובישולים. לכן לא הרגשתי שאני יוצאת לחופשה עם לשון בחוץ, נואשת לאוויר. אנחנו נושמים תוך כדי תנועה, גם כשהיא סואנת.

ואולי סתם קשה לנו לשחרר…