מה זה טיפול?

כשהייתי קטנה, אולי בת 9, התחיל הגיל בו כל מה שדיברו עליו החברות בכיתה, היה מי תישן אצל מי מתי. זו היתה הפריצה החברתית ובנות הכיתה היו בהתרגשות בלתי פוסקת ועבדו בשיטת המיטה החמה. בליל שישי שכזה, ישנה אצלי יעל (שם בדוי), כשקמנו בבוקר היא לא חשה בטוב. היא לא הספיקה להגיד את זה, ומיד הקיאה במסדרון ביתנו. אחר כך הקיאה שוב, הפעם קלעה לכיור בחדר האמבטיה. הבית התמלא ריח רע, בחילה התחילה לעלות לי מהמעיים צפונה. פרשתי לי לחדר ומידי פעם הגחתי לזירת ההתרחשות לבדוק מה קורה. אמא שלי ניקתה את הקיא מהכיור ומהרצפה, אחר כך הציעה ליעל תה, והשכיבה אותה בסלון עטופה בשמיכה כשחיכינו שאימה תבוא לקחת אותה. אני בטוחה שלאמי היו מאוויים אחרים לשבת בבוקר, יום המנוחה היחיד שלה. ובכל זאת ראיתי אותה מביטה בעיניה הטובות ביעל, מנקה את הקיא מהרצפה ומהכיור, מניחה את ידיה הנעימות על מצחה. אני ממש זוכרת שתמהתי מאיפה שאבה כוחות לטפל בחברה שלי במסירות אין קץ.
*

עד גיל 21 'אנה או' היתה צעירה נורמאלית, בריאה ואינטליגנטית. אחרי שאביה התאשפז לטיפול קשה בזיהום והיא ליוותה אותו עד מותו, החלה לחוש במחושים שונים ומשונים – בחילות, חולשה ושיעול טורדני. זו היתה רק ההתחלה. בהמשך הופיעו תסמינים נוספים כמו כאבי ראש, שיתוקים באיברים שונים ואף פזילה חמורה. ב 1880, כשהיא שבר כלי, פנתה אנה או לרופא העצבים ד"ר ג'וזף ברויאר, הוא טיפל בה ממושכות אך לא זאת בלבד שלא חל שיפור במצבה, המחלות גברו – היא החלה לסבול מעייפות, שותקה בצוואר, דיווחה על הזיות והחלה לדבר בשפה מוזרה.

ד"ר בויאר לימד את אנה או היפנוזה עצמית והיא היתה מתרגלת אותה כל ערב. בביקורי הבית שערך אצלה, גילה שתוך כדי היפנוזה, אנה או מספרת לעצמה סיפורים שונים ומשונים, אגדות מלאות בפרטים ובדמויות. ברויאר נדהם לא רק מהעושר של הדמיון שלה, אלא גם מכך שמאז חל שיפור מיידי בתסמינים. גופה הפך רפוי, כאבי הראש חלפו ואנרגיה חדשה הציפה אותה.

בהמשך, כל פעם שהופיע תסמין, עלה סיפור תואם ששחרר ממנו. למשל, כשאנה או נרתעה ממים – הידרופוביה – היא לא שתתה גם בימי קיץ חמים, אלא אכלה רק פירות. באחד מהמצבים ההיפנוטיים אליהם נכנסה, סיפרה בגועל שנכנסה פעם לחדר בו ראתה כלב שותה מכוס מים. לאחר שסיפרה את הסיפור – באורח פלא נעלמה ההידרופוביה והיא חזרה לשתות כרגיל. כך נעלמו אחד אחרי השני השיתוקים, הפרכוסים, הכאבים והפגיעות העצביות.
*
מרסלו היה שתיין כפייתי משבט אאוקה בדרום אמריקה. ילדיו סבלו מהשתייה שלו, אשתו היתה מפרנסת יחידה, ולא קבלה שום עזרה מבעלה בגידול הילדים, מה גם שהיחשפותם של הקטנים למצבים מפחידים אליהם נכנס מרסלו, מיררו את חיי המשפחה.

ערב אחד כשאיבד את הכרתו בעקבות השתיה, חבריו הבינו שאין ברירה. שלושה ימים הלכו ביער, נושאים אותו על כתפיהם כדי להגיע לשמאן בכיר. המרפאים שטיפלו בו עד כה היו טובים מאוד, אך כנראה שהשדים שנכנסים במרסלו היו עקשנים וחזקים יותר, והם לא יכלו להם. הם הגיעו לבקתתו של השמאן, והוא הביט בעיניו של מרסלו והורה לו לשבת לידו. השמאן אחז בשתי ידיו ואז עיסה את קרקפתו של מרסלו. אחר כך החל לשיר שני משפטים עליהם חזר שוב ושוב. ככל שהתגברה השירה עיניו של השמאן התגלגלו בתוכן ונראה שהוא עצמו איבד את הכרתו. בשלב כלשהו מרסלו החל לבכות כמו ילד. לאחר שבכה החל לילל "דיסקולפה, דיסקולפה" (סליחה בפורטוגזית) ללא הפסקה. לבסוף השמאן לקח קשית ושאב מקצות ראשו של מרסלו. בתום הטקס מרסלו שקע בשינה עמוקה והחברים עטפו אותו והצטרפו לתה המסורתי – מטה דה קוקה, עם השמאן. בעיית השתייה של מרסלו נעלמה באותו לילה כלא היתה, השדים יצאו. הוא חזר למשפחתו והחל בחיים חדשים.
*
את הסיפור הראשון דגתי כי אמפטיה אי אפשר ללמוד בשום בית ספר.

את הסיפור השני הבאתי כי הוא מספר על הפלא שנקרא "ריפוי בדיבור". סיפור המקרה של אנה או הביא לגילוי הראשון בעולם המערבי שתסמינים גופניים אוצרים בתוכם רגשות מודחקים, וניתן לרפא אותן באמצעות דיבור ממוקד.

את הסיפור השלישי סיפרתי, כי לא חייבים להצטמצם לדיבור כדי לטפל. עוד הרבה לפני הפסיכואנליזה, מרפאים מוכשרים ונשות רוח אצילות חוללו שינויים בנפשם של בני אדם בכל העולם. וגם, כי הבסיס לכל ריפוי, הוא אמונה.
*
חזרתי ללוות אנשים בטיפול בכתיבה. הייתי עיתונאית, הנחתי סדנאות כתיבה וליוויתי אנשים בכתיבת ספרים, בהנחיה ובעריכה. למדתי תואר שני בכתיבה יוצרת. בהמשך אנשים הגיעו אלי לתהליכי כתיבה ששיקפו עבודה פנימית, זה היה טיפול בדיבור שנעזר בכתיבה. המשכתי לתואר שני נוסף, בפסיכודרמה. עבדתי עם אוכלוסיות שונות – נוער בסיכון, אסירים ומבוגרים נוירוטים. עם לידת בתי השניה סגרתי את הקליניקה ופצחתי בקריירה בייתית עם הילדים.

כיום אני מטפלת בנוער ומבוגרים בקליניקה, בפרדס חנה או בזום. הטיפול הוא קשר שנתרקם תוך שיחה, כתיבה, טקסטים והשראה. מתעכב על מקומות שפסחנו עליהם, על כאבים ואובדנים, על ענייני גוף ונפש שמבקשים תשומת לב ומזור.