היכן מונח הריפוי?
כשבתי היתה בת שנתיים,
הלכנו בחורשה ליד הבית
כשפתאום היא צרחה תוך שהיא מצביעה על הרגל.
הזזתי את רצועות הסנדל וראיתי אדמומיות מנוקדת. 
לידינו הזדקר שיח סרפד שכנראה ליטף אותה.
מרחתי לה רוק על העור אך הכאב לא פסק
והיא המשיכה לבכות ואמרה ששורף לה.
אישה מבוגרת עברה לידינו,
שאלתי אותה אם יש לה מים תוך שאני מצביעה על הרגל של בתי
ועל הסרפד שהספקנו להתרחק ממנו.
היא אמרה לי לחכות והתקרבה לשיחי הסרפד.
היא חזרה אחרי דקה כשבידה עלה שסחטה בציפורניה על כף הרגל.
בתי מיד הפסיקה לבכות.
מה זה? שאלתי אותה בהלם.
היא אמרה לי שזו כוכבית מצויה,
צמח שגדל ליד סרפד ומרגיע את הגירוי שהוא יוצר.
בתי כבר משכה אותי ללכת,
אך לא אשכח את הכישוף שהייתי שרויה בו באותו הרגע.
כמה חכם הטבע,
שהוא מניח את מה שאנחנו צריכים כדי לרפא,
בדיוק ליד המקום שמכאיב לנו.
כך אני מרגישה עם הכתיבה,
כשהמילים עוטפות חוויות, משחררות זכרונות, מנציחות רגעים
זה כמו ללכת ליד סרפדים, לגעת בהם קצת,
כדי להרגיש,
ולאסוף אלי את הריפוי, שנמצא ממש
לידי.

אהבתם? שתפו!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן