לפני שבע שנים, שנת השמיטה האחרונה, יצאנו האיש אני והילדים (1/3/5) לשנת טיול בעולם (אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו).
כשחזרנו, חשבנו לעצמנו שחייבים לשמוט שוב! כמו בטבע, אחת לשבע שנים, גם אנחנו, לעזוב הכל לשנה.
אבל אז לא יכולנו לחזות (ואולי כן רק התעלמנו) שילדים קטנים מעוניינים להיות עם ההורים וילדים גדולים, איך לומר? פחות.
שנפתח את המקצועות שלנו, נלמד והקריירות שלנו יהיו בנסיקה. שהזמן יביא צרכים אחרים.
בכל זאת משהו קוסם בעצירה הזו, לא סתם שבע הוא מספר טיפולוגי ואולי כדאי להמשיך עם המנהג ולהכניס אותו לתוך החיים
ולא רק בספירת שנים, אפשר גם בחודשים, ימים (טוב השבת היא לא סטארט אפ שלי) ואפילו בשעות.
למה?
יש לנו הכל וכל הזמן חסר לנו. אנחנו קונים ללא הפסקה, אך לא מרוצים משום דבר.
חשבנו שהרפואה והטכנולוגיה יפתרו לנו את הבעיות, ובפועל אנחנו סובלים מתסכול ודיכאון.
אולי אנחנו מחפשים במקום הלא נכון? ההתרחקות מהטבע, מהגוף מהאינסטינקטים שלנו, יצרו פער מעורר חרדה.
בשנים האחרונות אני יוצרת, מרצה ומלווה תהליכים, עם סטודנטים, תלמידים, ארגונים ומטופלים, במטרה לשנות את הסיפור האישי והקולקטיבי.
אני רוצה להשפיע על ציבור רחב יותר.
מה החידוש?
לוותר, על משהו, הוא ההפך של כל מה שקורה סביבי.
כולנו רוצים עוד ומהכל: לגוון, להתנסות, בגדול.
מצד שני, הדתות, המסעות הרוחניים, האתגרים הגופניים, רומזים לנו שויתור הוא חלק מרכזי מהדרך.
במדיטציה מותרים על מחשבות. בהתנזרות מותרים על מין. בדיאטה מותרים על מתוק. צמחונים מותרים על בשר.
הבלוג שמיטה נולד מהצורך לשמוט בלי לעזוב הכל, פיסית לפחות.
לאורך שנת השמיטה הבאה עלינו לטובה, בכל שבוע אכתוב על משהו שהסרתי מחיי.
אספר את הסיפור שמאחור ואבדוק בכנות מחרידה, האם אני מוכנה לוותר, מה המחיר
והאם אני עדין נשארת נאמנה לטבע שלי.
