לכבוד יום הולדת עגול שיחול השנה, תכננתי לנסוע לראות הופעה של סטינג. אז תכננתי.
בינתיים בתי שכבר כמה שנים מעריצה זמר פחות מוכר בארץ אבל כוכב עולמי – אלק בנג'מין, ישבה לי על הוריד שאקח אותה להופעה שלו באירופה. הפור נפל על פריז. הגענו כמה ימים לפני ההופעה, כי בכל זאת – עיר האורות.
פמיניזם
לבתי ולי יש פטיש משותף – חנויות ספרים. אוהבות את ריח הדפים, את הסיפורים הבלתי נגמרים, את המחברות עם הכריכות המקוריות. אני מביטה על מדף הביוגרפיות ורואה את בוב דילן, פול מקרטני, פטי סמית, דיוויד בואי.
אנחנו מסתובבות במוזיאון פיקאסו, לומדות על הקוביזם שנוצר גם כברית בין אמנים מורדים, מבקרות בביתו של ויקטור הוגו.
מה את חושבת על זה? אני שואלת את בתי, שכל התרבות מבוססת על אמנים גברים.
זה לפני הפמיניזם, היא עונה.
כן, אבל אנחנו מסתובבות בפריז בשנת 2024 וכל מה שאנחנו רואות הוא אמנות גברית. הם אמנים טובים, אני מבהירה לה, אבל אין נשים מקבילות באותה רמה שראויות לציון?
הפאלוס שמזדקר בכיכר הבסטיליה, פסל הגבר שמשקיף על הנעשה תחתיו, הצרפתים שלמרות שחצי פריז מאוכלסת בתיירים עונים לך בצרפתית… אולי אני רק מקנאה, אני אומרת לבתי, בביטחון הזה להניח את עצמך באגביות כזאת בעולם.
לא הבנתי למה, את יוצרת גם, היא מחזירה לי.
באיזהשהו מקום אני שמחה על זה שהיא לא מבינה על מה אני מדברת, אולי אני קו התפר – למרות המאבק הפנימי בוחרת להמשיך ליצור ולהוציא לאור, אבל מה שאני רואה בחוץ מספר לי שזו לא רק אני, אלא שיש הטייה ושכולנו מושפעות ממנה. אולי לבתי אני מורישה חוויה אחרת של אמנית שמניחה את עצמה ולה – כבר בכלל לא תהיה התלבטות.
מוסדות אומנות
לפני חמש עשרה שנה נסעתי עם חברה לבקר חברה נוספת שעשתה פוסט דוקטורט בשטרסבורג. הטיסה שלנו היתה בפריז וביום האחרון בילינו שם יום. רציתי לראות את קפה דה פלור. הסתובבנו לחפש את המקום כמו פעם – עם מפה. הלכנו קילומטרים עד שסוף סוף הגענו למקום – שהיה סגור לרגל שיפוצים!
הפעם, עם מפת גוגל ובירור מראש, הגענו. קפה דה פלור העתיק בפריז, היווה מפגש של האליטה האומנותית הפריזאית וספרים רבים נכתבו בו.
מוסד תרבות נוסף הוא שייקספיר והחבר'ה (Shakespeare and Company) חנות ספרים מפוארת מ 1919, שנוסדה בידי סילביה ביץ' וכמעט נסגרה כמה פעמים – אחת בגלל המשבר הכלכלי העולמי, אז לקוחות החנות הנשימו אותה. בפעם השניה ירדה למסתור בכיבוש הנאצי, וביץ' נעצרה והוכנסה לכלא. בפעם השלישית – בשל משבר הקורונה, אז פנתה החנות לקרן שתחזיק אותה. חנות ספרים שיש מאחוריה מאבק חברתי, קהל לקוחות נאמן וחשיבה יצירתית כיצד לשמר את הרוח גם בזמנים קשים.
קתדרלת נוטרדם מ 1345 שפריז מתהדרת ביופיה, עברה תהפוכות, וכאשר ירד קרנה, מי שהחזיר אותה לזרוח היה הסופר ויקטור הוגו, שכתב את "הגיבן מנוטרדם" ב 1831 ופרש דרך תיאור המבנה את השקפת העולם האומנותית שלו. קוזימודו היה לגיבן המפורסם בעולם.
יש לי הרגל כזה, שלכל נסיעה אני לוקחת ספר מקומי. ביקשתי מהספרנית המלצה על סופרת צרפתיה, ואני קוראת כאן את "להחליף את המים של הפרחים" של ואלרי פרין. הוא פשוט מצוין.
בתי ואניו בולעות יחד את השראת המקום (לצד מקרונים בטעמים) ומכירות את שושלת הסיפורים של התרבות שלנו. גם טריקה שקטה על רקע שער הניצחון.
הופעה עם בתי
ערב ההופעה הגיע. לא סתם כרטיסים, אלא vip כולל מפגש וצילום לקראת המופע. הגענו בסווטשרטים אחידים עם הדפס שמיתר ציירה עם מילות שיר שלו – mind is a prison
בצילומים הסתבר שהבחור, בן 30, מקסים אמיתי (הבת שלי יודעת במי להתאהב), היה בישראל ובשאיפה להגיע להופיע כשעניינים יירגעו, בירך אותנו ב"שבת שלום".
עכשיו אני מחכה עם מאות נערות נלהבות להופעה בשורה הראשונה באולם ענק.
מחר חוזרות.
פריז מרשימה אבל אני כבר לא משתוקקת לנסוע כמו פעם. הרגליים כואבות מהליכות ומתורים, אין חלב סויה לקפה ומצאתי נקניק בתוך טוסט שקניתי ומיד הלך לפח.
אז יפה ואומנות והכל, אבל אני כבר זקנה שאוהבת את השגרה שלה ומשייטת לעולמות אחרים בכתיבה, בלי כל הטרחה של טיסות ונסיעות, מתוך חדר העבודה.
בתי לעומת זאת, רוצה לעבור לגור כאן.
כשהיא מציעה להגלות את כולנו אני עונה שאולי זה קיבוע אבל עם כל המורכבות של החיים בארץ, אני באמת לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר בעולם, ורק מילה בעברית חודרת אל עורקיי אל נשמתי.
יאללה Alec Benjamin
