משפחות שכולות כותבות – ביער הסודי קפריסין

זהו ספר יחיד במינו, לכן לאוצרים שלו – שלמה קווס ורחלי פלנט רוזן, היתה יד חופשית בקביעת הקונספט וזה מה שהוחלט: תמונה מאוירת של הכותב/ת, תאריך הנפילה והאירוע, מי הותירו אחריהם, המכתב כלשונו (כולל שגיאות תחביריות), פסקה על הכתיבה עצמה, מילים מודגשות מפנות לפרטים על ביטויים והסברים על הרקע. השורה האחרונה במכתב היא בכתב היד של הנופלים, בהמשך מעצבים הפכו את הכתב לפונט בעל שם.
בקבוצה שאני מנחה יש נציגים מכל קשת החברה הישראלית שמתערבבים יחד וחולקים כאב משותף. השיח פתוח, מכבד, מרגש. הם מבטאים קשיים בסיסיים של שגרה ואחרים של משמעות. הם מספרים על האתגר להחזיק את המשפחה, להעניק תוקף לילדים האחרים, לראות עתיד. הם מתמודדים עם רגשות אשם, עם פחד לשמוח, עם עייפות מתמשכת לשאת את החיים כפי שהם, לנשום. שאלות נוקבות על זהות, אי ידיעה, תלישות. היחסים החברתיים השתנו כליל וגם הם עצמם כבר לא בטוחים מי הם החדשים.
אף אחד מהם לא רצה להיות חלק מקבוצת השווים הזאת, אך מרגע ההתכנסות, נראה שבין הדומים להם אפשר לנוח מדרישות עצמיות וחברתיות, להרגיש בסדר עם ההתבוססות בעצב, להסיר שכבות הגנה.
לא כל המוזמנים מגיעים לקבוצות, כמנחות אנו מתלבטות אם ליצור קשר ולהזמין ולבסוף מחליטות לאפשר להן לבחור בתוך המרחב העדין הזה. במפגש הסיום מישהו בקבוצה שאני מנחה אומר – אני קולט כמה קשה לי כל פעם להגיע לטיפול, לקבוצה, אבל בסוף כל מפגש אני מבין כמה זה חשוב, קריטי, לדבר על מה שעובר עלי.
המילים אינן מחזירות את המתים, אך בכוחן לגעת במקום שבו הכאב הגולמי מקבל צורה. בשכול, שבו הטראומה פורצת את גבולות השפה ומשאירה את הנותרים בחיים בתחושת אילמות פנימית, הכתיבה והדיבור מציעים מסגרת חדשה – גבול עדין שבתוכו ניתן לעבד את הבלתי נתפס. על פי הביבליותרפיה המילה הכתובה משמשת מעין מיכל, היא הופכת את הכאב הנפיץ לנרטיב שניתן לשאת, לשוב ולקרוא, ולעיתים אף לחלוק עם אחרים. דווקא במרחב שבו נדמה שהמילים נעלמות – מתגלה השפה ככוח מרפא, המאפשר לא רק לזכור אלא גם להמשיך לחיות.
בשיחת הסיכום שמתקיימת סביב ארוחה במרתף היין של היער הסודי, אנחנו אומרים מילות פרידה וגם מתכוננים למעבר החד עם החזרה לארץ, לשגרה. מילים טובות מוצאות מקום בתוך עיניים מזדהות, חברויות חדשות נוצרו, עוד רובד נוסף לתהליך העיבוד.
בבוקר שלמחרת, יום ראשון, כשאנחנו ארוזים ועוד מעט יוצאים לדרך חזרה הביתה, ערכתי מפגש על מסע הגיבור. הצגתי אותו כמסגרת מיתית שדרכה ניתן להתבונן בתהליך השכול והשיקום. במיתוס יציאת מצרים, כמו גם באודיסיאה של הומרוס או במסע של ארג’ונה בבהגווד גיטה, הסיפור נפתח בקריאה ליציאה מהידוע: העבדות, הבית, השגרה. זהו שלב הקריאה ליציאה לדרך, שבו נדרש האדם להתמודד עם אובדן וחוסר ודאות. בהמשך מופיעים שלבי המבחנים, העימותים והמפגש עם כוחות פנימיים וחיצוניים, מעבר הסף, המכשולים הנערמים והעזרה המושטת, עד לרגע ההתגלות והשיבה – שיבה אחרת, בוגרת ומודעת יותר. עבור המשפחות השכולות, המסע מתבטא ביכולת לצאת מן החושך, לשאת את הכאב כחלק מהזהות, ולבחור שוב בחיים.