להכיר את הדיכאון

הדיכאון הוא בלתי נראה, חומק מהעין, מתחבא מאחורי חיוך, תפקוד, עזרה לאחרים. לעיתים נדמה שהאדם השרוי בו חי חיים כפולים – כלפי חוץ הוא מנסה להיראות "בסדר", לשמור על חזות רגילה, ובפנים מתנהל מאבק חרישי על כל נשימה. זו מציאות שבה הפחד, הבושה והאשמה משתלבים זה בזה: הפחד להיחשף, הבושה מהכאב, האשמה על כך שאינך מצליח "להתגבר". ככל שהנפש רגישה יותר – כך גדלה גם פגיעותה. העולם דורש מהירות, יעילות, הישגים, ובתוך כל אלה – יש מי שמרגיש שנותר מאחור, מנותק מהקצב ומהאור. הדיכאון נוגע לא רק בעצב, אלא באובדן תחושת החיות עצמה: הכל מאבד צבע, משמעות, כיוון. ובכל זאת, גם בלב החשכה מתקיימת תנועה עדינה של כמיהה – להיות נראֶה, להיות נוגע, לשוב ולהרגיש חי.

"הדיכאון שקוף. אין לו צבע. אין לו ריח… עלי להיכנס למחתרת ולהחביא היטב היטב את המפלצת שאחוזת בי יומם וליל. לעיתים מרפה ולרוב תוקפת בעצמה, והכאב בלתי נסבל. מתגעגע הבחתה. הבדידות מכה בי. יש לי מין תכונה מוזרה. ככל שכואב ובודד ועצוב לי יותר, אני מוצא עצמי עוזר ותומך בכאבם של אחרים. מחבק אותם, כאילו הם מחבקים אותי. מקל על כאבם, כאילו הם מקלים על כאבי… אף אחד מחברי הקרובים ביותר וממכרי לא מעלה בדעתו את ייסורי הנפש שאני עובר. הם יודעים על כאבי הגוף, המפרקים, על הקושי לעמוד בתחרות עם התלמידים ב'סקול' ועוד עניינים חיצוניים שכולם חווים. אבל אף לא אחד מהם מזהה אצלי את הדיכאון. מפונק, הם קוראים לי. נסיך. ולא יודעים מה קורה לי כשהשד הזה תוקף את הנפש, אוחז אותה במלתעותיו הדרקוניות ולא מרפה. ככל שרגישה הנפש, כן מכאיבה האחיזה. אני חייב להילחם בשתי חזיתות. כלפי חוץ להיראות בסדק, חייכן, אופטימי, מצחיק, ובו בזמן להדוף בכך רגע את אחיזתו של הדיכאון, להיחלץ ולו מטרף אחר, ציפורן חודרת אחת שהשחרור ממנה מביא הקלת מה. אני לא משענת קנה רצוץ לאחרים. אני משענת אמפתית שמבינה את הכאב של האחר בגובה העיניים. לכן זה עוזר. כיף לעזור. לרכך את הסבל לאחר." עמ 384-5

"אני מביט על המשפחה שלי וחרד מן האובדן. לא רוצה לאבד אף אחד. ניסיתי לדמיין את סבתא מתה. את דודה אלט. דודה סופרנינה ונחרדתי. הן יושבות מולי שרות, מוחאות כפיים, שמחות. לא יכול לדמיין אותן מתות וחלקות. אין חוק וסדר במוות. אין זקן ואין צעיר. הוא לא מחשבן את הגיל ולא את הקרדיטים. אין אצלו צדיקין וישרין. הוא לא מתחשב בתוכניות שלך, בלוח הזמנים שלך, אם בן יחיד אתה לניצול שואה, או אב שצריך להאכיל עשרה פיות רעבים ואשה שכרסה בין שיניה. המוות הוא עיוור, חסר לב, שרירותי, אדיוט, לכן הוא מפחיד… החיים הם מתנה שנלקחה ממך ללא הודעה מוקדמת ובקור רוח ולב." עמ' 401

וויניקוט כתב ב"עצמי האמיתי עצמי הכוזב" על שני מצבי קיום שנולדים מתוך הצורך לשרוד בעולם מזויף. העצמי האמיתי מבקש ביטוי חופשי, כנה, נאמן לרגשותיו; ואילו העצמי הכוזב נבנה כהגנה – זה שמחייך, מתפקד, ממשיך. כשאין מקום בטוח לבטא את העצמי האמיתי, הוא מצטמצם, הולך ונעלם מאחורי מסכות ההישרדות.

הסבל, כשהוא נותר לבדו, נוטה להתעבות. הוא מתפשט פנימה, תופס מקום, נעשה ממשות סגורה. כאב שזוכה להישמע – במפגש אנושי, בטיפול, בכתיבה, אפילו ברגע קטן של גילוי לב – מייצר סדק במעטפת. דווקא שם, במרחב שבין אמת להסתרה, מתאפשרת תנועה עדינה של נשימה. לא משום שהכאב נעלם, אלא מפני שהוא הופך לניתן להכלה, לנשיאה. עצם ההבעה – דיבור, בכי, כתיבה – היא צורה של שיבה לחיות, ניסיון לגעת שוב בלב הפועם שנמצא מתחת לשכבות הפחד והבושה. עצם הפנייה החוצה שוברת את הבידוד, פותחת חרך אוויר. המילים אינן פותרות את הכאב, אלא מעניקות לו צורה; הן מעבירות אותו מהמקום חסר־הגבולות של תחושת ה"בלעדי" אל המרחב האנושי המשותף שבו אפשר לשאת יחד. לכן פעולת הדיבור או הכתיבה אינה רק שיתוף – היא אקט של החזרת חיים, של יצירת הקשר. כשהכאב מתנסח, אפילו מעט, הוא מפסיק להיות מפלצת ללא שם. הוא נעשה חלק מסיפור, ובכך נפתח פתח עדין לתקווה, להבנה, לנחמה.

כאשר אנחנו מעניקים מילים למה שכואב, הבדידות מתפוגגת מעט. הכתיבה משמשת מעין תווך – מקום שבו אפשר להיות עם עצמנו באמת, מבלי להזדקק למסכה. היא מתמללת את המצוקה ומעניקה לה צורה, ובכך מצמצמת את הפער שבין העצמי האמיתי לזה הכוזב.
כשאנו קוראים לדברים בשמם – פחד, בושה, אשמה – משהו מתיישב במקומו. הכאב כבר אינו רק תחושה מעורפלת, אלא חלק מזוהה מהחוויה האנושית שלנו. בין השורות, נוצר גשר: בין פנים לחוץ, בין הסתרה לחשיפה, בין תחושת נתק להבנה עצמית. לפעמים די באמירה מדויקת אחת, במילה אחת שנכתבת באמת, כדי להשיב לעצמנו קצה של חיבור, רכות, ונשימה.

התנסות כתיבה – לתת מילים לכאב

נסו להיזכר ברגע שבו כאב היה נוכח מאוד – לאו דווקא ברגע קיצון, אלא אפילו בעצב דק, בתחושת אובדן, או בבדידות שלא ידעתם איך לקרוא לה.

אפשר להתחיל במשפט פתיחה אחד: “יש מקום בתוכי ש…”, “יש כאב שאני סוחב.ת כבר זמן…” איך נראה הכאב הזה? מה צבעו, מה קולו, מה הוא היה אומר אילו היה יכול לדבר?

בחירתו של רפאל פ./ ורדה פולאק-סאם, הוצאת טפר.