הרהורים לאחר פרסום רשימת הזוכים בפרס ספיר.
השבוע שוטטתי בתל אביב ועל רחוב גורדון נזכרתי במקום בו השקתי את ספרי הראשון – "מביאור" (בתמונות). זה היה לפני 26 שנים, כשחזרתי מהודו וחשבתי שאני מוארת. היה לי מלא מה להגיד על תהליך שעברתי והוצאתי ספר הגיגים של דמות בשם מביאור שבוחרת לראות את הטוב. הספר הוגש בתוך קופסא עם מראה להזכיר שלכל אחד ואחת מאתנו יש את האפשרות להביט כך על המציאות. אני זוכרת שישבתי עם חברים על גג בית הוריי בגבעתיים לילה שלם, קיפלנו את הקופסאות והדבקנו את המראות כמו בפס יצור.
מוארת – לא הייתי. חזרתי מטיול מכונן, עדין לא פיתחתי את הכלים להכיל את האור שירד אלי ולהטמיעו בשגרה, ביחסים, אל תוך השיבה הביתה. ניצבתי בפתחה של דרך שעוד תראה את פניה בצורות שונות ומפתיעות כל כך ולמרות שלא ידעתי, אמרתי "כן".
נתיבים ליצירה
עוד לפני הוצאת הספר כתבתי כעיתונאית במעריב ובכלבו חיפה, אבל להשקה הגיע אילי בר שהיה עורך "חיים אחרים" וחודש אחרי התחלתי לכתוב בירחון האלטרנטיבי הכי רציני בשוק. כעבור שנה ככתבת על אקולוגיה, נשיות, טיפול, נהיה לי מדור קבוע "בית פתוח" בו ראיינתי משפחות שיצאו מהמטרקיס. בעקבות ההדהוד של הספר, הקלטת שירים באולפן, מפגש עם אנשים בסדנאות כתיבה שהנחתי – פצחתי במסע הרצאות בשם "את החיים ואת הטוב" ובו חלקתי את מה שגיליתי, על הבחירה.
שלוש עשרה שנה, משפחה, ביסוס הקשר עם קול הנשמה, עד שהוצאתי את הספר הבא. היסוס, פחד, ספק ניקרו כשצעד ועוד צעד בניתי בתוכי עמוד שדרה של אמנית, תוך הימור על כתיבה לא כתחביב, אלא כעיסוק ומקצוע. למדתי תואר שני בכתיבה יוצרת, הנחתי סדנאות, ליוויתי אנשים בתהליכים, למדתי תואר שני נוסף בטיפול, עבדתי במשרד החינוך, פתחתי קליניקה ואז התחיל הסיפור עם הרומנים שהזדחלו לחיי, שניים, בינתיים ועוד אחד בשלהי כתיבה. ספר ההשראה ומדריך הכתיבה "חוצה ים ומדבר – מסע הגיבורה שאני", הפך בזמן קצר מאוד לרב מכר ובהמשך הקלפים שעולים על אותו גל – סיפור יציאת מצרים כמסע הנשמה.
פרסים ופחדים
אני יורדת לטיילת בתל אביב, כולם אתלטיים, רצים (לאן?), חטובים כל כך. ואני – מעט רופסת – חושבת על כמה גלגולים עברתי מאז ההשקה של הספר הראשון על המרפסת בגורדון. במי שהייתי שם – תל אביבית, חוששת, בלי ניסיון, ובכל זאת לא מאפשרת לקולות מבחוץ, להלכי רוח של אחרים, לבלבל אותי. מאוד עזר שהייתי חלק מקהילת חברים שעד היום היא השבט שלי והיו בה עוד אנשים שבחרו ללכת עם הלב. נעים לקבל השראה וחיזוקים, להיות שם יחד. רציתי להציב במרכז את הכישרון שלי ואת מה שאני אוהבת לעשות וטובה בו, אבל בחלומות הכי פרועים לא יכולתי לדמיין איך מגיע רומן וכובש את כולי ואין לי דבר לעשות מלבד להיכנע לו – ולכתוב.
הרומן השני שלי "טריקה שקטה", נבחר שלוש פעמים. בפעם הראשונה כשאורנה לנדאו, שגם ערכה אותו, התקשרה להודיע לי שהתקבל להוצאת שתים, בפעם השניה כשקיבל מענק הוצאת ספר מקק"ל, ובפעם השלישית כאשר המו"לית מירי רוזובסקי, בחרה בי ובעוד סופרות מוכשרות לייצג את הוצאת שתים במשלוח הספר לפרס ספיר. טוב להיות נבחרת. על התגובות המופלאות שאני מקבלת מקוראות וקוראים אני כותבת מעט, כי יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד, שאני מתמקדת בכתיבה. אבל אין קורא שהרומן טריקה שקטה לא הופך לו את הבטן. אין קוראת שלא בוחנת דרכו מחדש את הכאפות של החיים. אנשים רושמים לי ווטסאפים באמצע הלילה על המפגש עם עצמם באמצעות נעמי, ספרניות מצטטות פידבקים מרגשים של תולעות ספרים, אני מקבלת מיילים מזרים שחולקים איתי סודות וסיפורים על יחסים בין אחים, זקנת ההורים, סליחה.
להיכנע לנהר המילים
להזכיר לעצמי שהבחוץ, למרות הנפח שהוא תופס, הוא חלק קטן. נחוץ יותר להיות מאורגנת על עצמי מבפנים, להמשיך להתמקצע, לבחור לעשות רק את מה שמתאים לי כדי לשווק, לשמור על כוחותיי ליחסים – במשפחה, עם חברות, בקליניקה, עם סטודנטים. וגם להודות על האמת – מחמיא לקבל הכרה, פרגון, כסף – על האמנות שלך. אני מביטה על שמות הסופרים והסופרות ברשימה הארוכה של פרס ספיר ומקנאה – בכתיבה, במעמד, בנראות. לא מכירה את הכתיבה של כולם אך בטוחה שאלו אנשים שכתיבתם אומנותם, מסורים ומעניקים את הנשמה ליצירה שלהם. ניזכרתי בתיאור מהספר המופלא של מאיה ארד "קנאת סופרות" על הקאנון הספרותי שבעצם אי אפשר להיכנס אליו, וכל מי שבחוץ נלחמת על פירורים. התקופה האחרונה הבהירה לי סופית שקצתי במלחמות, אני בוחרת בשלום.
הספר מביאור אזל מזמן, אבל לפני כמה חודשים עשיתי סדר אצל ההורים ומצאתי בבוידעם ארגז עם עותקים, עלעלתי וחייכתי לעצמי. יש בו תמימות ועונג, בוסריות וחן שכדאי להיזכר בהם מידי פעם כשמגיע החיספוס של החיים שאחרי. כשציניות בצבצה הראיתי לה את הדרך החוצה מתוכי. עכשיו, לצד האכזבה של הדחייה אני חוזרת לעניין לשמו התכנסתי – להמשיך לכתוב, בלי תנאים וללא ערבויות. פשוט לתת לנהר השוצף שפושט על תודעתי להפוך למילים. מתוך זיכרון הילדה הכותבת שהייתי, מתוך כבוד לנערה שרוצה להזיז הרים, מתוך חיבור לבוגרת שעושה הכל, ה-כל, כדי להגשים את השילוב של השניים לתיקון עצמי, לתיקון עולם.