על רעיון הספר
בספרו של אמיתי מגד, משפחה כן בוחרים, מוצעת תפיסה אחרת של מוסד המשפחה. אוסף נסיבות מקריות – הורים שאליהם "נפלנו", אחים שלא בחרנו, מציאות שצריך להסתגל אליה או להיאבק בה. מגד מציע נקודת מבט רוחנית עמוקה: המשפחה היא שדה עבודה נשמתי. הנשמה, על פי תפיסה זו, בוחרת את התנאים המדויקים שיאפשרו לה לפגוש את מה שטרם הושלם בה. דווקא המקומות שבהם מתרחשות טראומות, חיכוכים, תחושות זרות או כאב, אינם עדות לכישלון – אלא עדות למפגש עם דפוסים שזקוקים לעיבוד. הקריאה הזאת אינה מבטלת את הכאב, ואינה מצמצמת את עוצמת הפגיעה האפשרית בתוך משפחה; להפך – היא מעניקה לו הקשר רחב יותר. המשפחה הופכת מבית של אשמה או מקריות, לבית ספר של תודעה. מקום שבו מתגלים הצללים, אך גם הכוחות. מקום שבו מתאפשר תיקון.
"במהלך גלגוליה הרבים עשתה הנשמה עבודה רבה של ניקוי כזה. לעיתים עשתה זאת בהצלחה רבה יותר ולעיתים בהצלחה פחותה. לעיתים שכחה הנשמה כליל את משימתה ושקעה בחיים של ניוון ולעיתים הייתה מחוברת מאוד למשימה שלה ועשתה דרך יפה ומשמעותית. כי זאת יש לזכור, לנשמה יש תמיד בחירה חופשית להחליט באיזה דרך תבחר וכמה עבודה ותיקון תעשה. כאשר הנשמה מתבקשת לבחור או לחוות את דעתהיי לגבי התנאים בהם היא רוצה להיוולד, היא נדרשת לבחור אותם תנאים שיוציאו לאור דפוסים, שעדיין לא נוקו ומכסים על היכולות המופלאות שלה שלא באו לידי ביטוי. התנאים הנבחרים הם כאלה שיוציאו מהנשמה הצומחת גם את המיטב שלה וגם את הרע ביותר שלה, גם את האלוהי שבה וגם אותם דפוסים קשים, בעייתיים, מפריעים ומכשילים. כך זה חייב להיות. אם התנאים החדשים יהיו תמיד נעימים וחסרי חיכוך, אותם דפוסים בעייתיים לא יוכלו לבוא לידי ביטוי, ואם הם לא יבואו לידי ביטוי, הנשמה לא תדע על קיומם ולא תוכל לעבוד עליהם.
בבואנו לבחור לנו משפחה, אנו בוחרים את אותם הורים ואותם אחים ואותה סביבה שתוציא מאיתנו ותעלה על פני השטח אותם דפוסים שאנו צריכים לעבוד עליהם. אנו חייבים לבחור לנו סביבה שתהיה אופטימאלית לסוג עבודה זה, כלומר שלא תהיה קשה מדי, כך שתפיל אותנו, אך גם שלא תהיה נעימה מדי כך שנרדם ולא נעשה את עבודתנו."
עמ' 17
שלושת שלבי השחזור והאפשרות לתיקון
אחד הרעיונות המעמיקים בספר הוא תיאור שלושת המפגשים שלנו עם אותם דפוסים: בילדות, בזוגיות ובהורות. כילדים אנו פוגשים לראשונה את הדינמיקות המשפחתיות – דפוסי דחייה או קרבה, שתיקה או כעס, נטישה או שליטה. בגיל הזה אין לנו כלים לשנות; אנו רק חווים, סופגים, מתעצבים. המפגש נועד לעורר את החומר הלא-מעובד. בשלב השני, בבחירת בן או בת הזוג, מתרחש לעיתים שחזור כמעט בלתי נמנע: אנו נמשכים – לרוב באופן לא מודע – לאותם מרקמים רגשיים מוכרים. הזוגיות אינה טעות בבחירה אלא הזדמנות מחודשת. כאן, לראשונה, קיימת אפשרות לתגובה אחרת, לשיחה, להצבת גבול, להבנת הדפוס ולא רק להישאבות אליו. ובהמשך, כאשר אנו הופכים להורים, הדפוסים עלולים לשוב דרך ילדינו – לא כהעתקה מכנית אלא כהדהוד. לעיתים נגלה את עצמנו אומרים משפטים ששמענו בילדותנו, או מגיבים ממקום ישן. אך בכל אחד מן השלבים הללו טמונה בחירה מחודשת. ההכרה בשחזור אינה גזירת גורל, אלא הזמנה לעבודה מודעת. מה שהיה פעם חוויה כואבת וחסרת אונים, יכול להפוך לקרקע של תיקון וצמיחה.
"בבית הספר הזה אנו אמורים להיפגש עם הדפוסים והתכונות הבלתי שלמות שלנו בתנאים אופטימאליים לעבודה. אנו אמורים להיפגש עם כאב וקושי בדיוק במידה שנוכל לצמוח ממנה ולא במידה שתמוטט או תרפה את ידינו. בית הספר הזה אמור גם לדחוף אותנו לקראת ביטוי מלא של האלוהיות שלנו, של כל אותן יכולות מושלמות שלנו שעלינו לבטא. הוא אמור להיות מקום שיש בו קושי מסוים, אבל גם מקום שיש בו יופי, הוד והדר, מקום שבו שני בני זוג מביאים את הטוב ביותר שלהם האחד אל השני ואל העולם.
כיוון שאנו בוחרים גם בהורים וגם בבני זוג שיעירו ויוציאו לאור את הדפוסים שעליהם עלינו לעבוד, הגיוני שימצא דמיון רב בין הורינו ובין בני הזוג שלנו. הרי בחרנו בהם לאותן מטרות בדיוק. המפגש שלנו עם בני הזוג שלנו הוא, למעשה, מפגש מחודש עם אותן חוויות בדיוק עימן נפגשנו בבית ההורים, רק מזווית אחרת, בוגרת יותר. בפעם הראשונה נפגשנו עם הדפוסים שלנו בגיל שלא אפשר לנו עדיין לתקן אותם. המפגש היה רק כדי לעוררם, להביא אותם על פני השטח. בפעם השנייה, עם בני הזוג, אנו נפגשים שוב עם אותם דפוסים, רק שהפעם אנו יכולים לשנות. הפעם אנו יכולים לעשות את העבודה".
עמ' 130
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו
האתגר הרוחני הגדול שמציב הספר אינו רק לזהות את הדפוסים, אלא להסכים לתנאים. להסכים לכך שזו המשפחה שנבחרה, שזהו השיעור. לא מתוך פסיביות או הצדקה של פגיעה, אלא מתוך הכרה בכך שהתנגדות מתמדת למציאות מקבעת אותנו בתוכה. הקבלה פותחת אפשרות לשאלה חדשה: אם אלה התנאים – מה הם מבקשים ללמד אותי? מכאן מציע מגד תהליך מעשי של מיפוי הדפוסים, חקירת החזרות, זיהוי נקודות ההפעלה והבנת הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על ילדותנו ועל הורינו. וכאן נפגשת הקריאה הרוחנית עם עבודת הביבליותרפיה. ברגע שאנו מארגנים את חיינו כסיפור – עם הקשר, משמעות, תנועה ומסקנות – אנו מפסיקים להיות רק תוצר של עברנו. אנו הופכים למספרים, לעורכים, ליוצרים. הסיפור המשפחתי חדל להיות גזירה ומתחיל להיות טקסט פתוח לפרשנות ולעיבוד. וכשאנחנו מעיזים לנסח אותו מחדש, בקול שלנו, בתוך קהילה של מאזינים – מתאפשר חופש. לא חופש מן העבר, אלא חופש בתוכו.
"ברגע שהתחלנו לספר את סיפור חיינו באופן כזה שיש בו מוסר השכל, שיש בו מסקנות, הפכנו לסופרים של חיינו, ליוצרים של חיינו. שוב איננו רק יצורים המגיבים ישירות לעולם הנמצא בחוץ. מרגע זה ואילך נוצר בתוכנו "יאיבריי של תיווך, של עיכול, של עיבוד. מעתה אנו מכניסים את העולם החיצוני פנימה, מארגנים אותו, מעבדים אותו, מספרים אותו. מעתה אנו מגיבים לא אליו ישירות אלא לתבנית שבנינו במוחנו, לסיפור שבחרנו לספר".
עמ' 57
"כאשר אל תפיסת המאורעות נכנס מרכיב השפה (ומרכיב השפה הוא, כמובן, הכרחי בהרכבת סיפור) נכנסת לתמונה גם הקהילה, החברה או המשפחה שאליה שייך הילד ושאיתה הוא שותף בשפה בה הוא משתמש. ארגון המאורעות באמצעות שפה, באמצעות סיפור, איננו אירוע המתרחש באופן עצמאי במוחו של האינדיבידואל. שפה איננה אירוע המתרחש באופן עצמאי. שפה היא כלי של תקשורת בין בני אדם החיים ביחד. שפה נוצרת מתוך החיים ביחד, מתוך החיים המשותפים. לשפה אין כל משמעות כשלעצמה. כך גם לאופן שבו אני מארגן, או מספר, את המאורעות. אין לאופן זה כל משמעות ללא שותפים, ללא קהילה של מאזינים."
עמ' 59
תרגיל כתיבה לנפש - ביבליותרפיה
שלב ראשון – זיהוי השחזור
בחרי סיטואציה משפחתית שחוזרת על עצמה בחייך.
זה יכול להיות ריב אופייני, תחושת דחייה, צורך לרצות, שתיקה, כעס, התרחקות.
כתבי אותה בגוף ראשון, בזמן הווה, כאילו היא מתרחשת עכשיו. תארי מה נאמר, מה לא נאמר, מה את מרגישה בגוף.
שלב שני – שורש הילדות
כעת שאלי: מתי פגשתי את התחושה הזו לראשונה?
כתבי סצנה קצרה מילדותך שבה הופיע אותו רגש או אותו דפוס.
אל תנתחי – רק תתארי. מי היה שם? בת כמה היית? מה רצית שיקרה?
שלב שלישי – הבחירה הבוגרת
חזרי לסיטואציה העכשווית וכתבי אותה מחדש.
מהי תגובה אחת קטנה אחרת שאת יכולה לבחור?
איזה משפט שלא נאמר – ייאמר עכשיו?
איזו תנועה בגוף תשתנה?